מובא במדרש: אין התשועה באה לישראל כי אם בזמן שהם בתכלית השפלות.
וטעם הדבר, שכל זמן שאינם בתכלית השפלות, אין הם תולים את כל בטחונם בה' וחושבים תחבולות להנצל מפח יקוש, אך כשרואים כי אזלת יד השתדלותם ואין להם עוזר וסומך, אז עיניהם נשואות רק אל ה' יתברך לקרוא אליו בעת צרה ומיד ה' שומע אל תפילתם ומושיעם מן הקצה אל הקצה.
הכתוב אומר: "והיה זרעך כעפר הארץ" וביאר את הפסוק 'הכלי יקר': 'כי דווקא בזמן שישראל כעפר הארץ, הם נושאים עיניהם לשמיים ומיד הקב"ה מקיים בהם את הברכה: "ופרצת ימה וקדמה"
וכן כתב רבי צדוק הכהן מלובלין זצוק"ל על דברי דוד המלך ע"ה: "אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה". כי רק אדם שמרגיש 'שאין לו' על מי לסמוך אלא על אביו שבשמיים אז תבוא לו מיד 'תשועה'.
"עד אנה תסתיר את פניך ממני, עד אנה אשית עצות בנפשי" – אמר הרבי מרוז'ין זצוק"ל: "כל זמן שאדם חושב 'אשית עצות בנפשי' מתקיים בו 'תסתיר את פניך ממני' ואם להיפך מיד תשועה".










