"אני רק רוצה להגיע לראש השנה עם לב נקי, כזה שיעזור לי לעבור את הימים האלה בשמחה. הרי ראש השנה הוא יום הדין – הכל נקבע לשנה החדשה וכשאני עם כתמים על הלב שלי – איך באמת אגיע נקיה לראש השנה ולכיפור?"
אני לוקחת לגימה מהקפה החם שלי.
"מה הכי מפחיד אותך?" אני שואלת אותה.
היא שותקת רגע, חושבת, ואז עונה: "שיהיו מצבים בראש השנה, ששוב יהיו טריגר עבורי – ששוב יעלו בי מחשבות ורגשות קשים – למה הוא לא מעיר לילד שלו? למה הילדה שלו מתנהגת אלי ככה? זה לא מגיע לי! למה הבן שלי לא הגיע לחג? מחשבות שגורמות לי להרגיש כעס, לפעמים מאד חזק ועוד רגשות שלפעמים אני ממש מתביישת להגיד אפילו לעצמי".
אנחנו מכירות לא מהיום. אני יודעת כל מה שעברה בפרק א' שלה ואיך הכל התפרק לה ברגע אחד, ואיך כמו לביאה, בעוצמות שלא חשבה שקיימות בה בכלל, אספה את ילדייה היתומים, והמשיכה הלאה. טיפלה בעצמה, בגוף ובנפש, עזרה להם לקום על הרגליים, חיתנה חלק מהם, ולקטנים יותר – נתנה את כל מה שנשאר בה מהבית שהיה שם קודם, רגע לפני שהתפרק לה הכל.
הייתי לצידה אז והייתי לצידה כשהתעורר בה הרצון להקים שוב בית, הגעגוע למשפחה מסבה מסביב לשולחן, לתחושה שמישהו נמצא איתי ודואג לי.
הם נשואים כבר שנתיים וחצי. המון רצון ואנרגיה טובה היתה שם בהתחלה – כוחות שרק שני אנשים שהתפרק ביתם בראשונה ושהתפללו בכמה וכמה ראשי השנה על זיווג ולהמשיך הלאה – יכולים לקבל.
אבל מה שקורה היום, לא תואם את מה שחלמו ורצו.
כל פעם התמודדות עם ילד אחר, געגועים של ילדייה לאביהם שנפטר, ילדיו שמתקשים ליצור קשר איתה ועם ילדיה לא מעט בגלל הצורך שלהם להגן על אמם שנשארה עדיין לבדה, וזה יוצר מתחים וקשיים בין הילדים, בינינם בזוגיות ובעיקר בלב.
"אז מה עושים אם הלב שלי לא נקי?" היא מביטה בי ובעיניה דמעות
"ובראש השנה.. מה יהיה אם שוב, דווקא בסעודת החג ואחרי תפילה מעומקא דליבא שוב יעלה בי הכעס הזה והספק והפחד שמא חרף כל המאמצים, בסוף לא נצליח?"
כל כך כל כך מבינה אותה. מעומק לבי וליבן של כל הנשים שאני מלווה במשך השנים.
וכולנו, בעצם, רוצות התחלות חדשות באמת, רוצות לבוא נקיות – ומה עם הכתמים שעל הלב?
כשהייתי קטנה, גדלתי על סיפור בשם: "שמלת השבת של חנה'לה". חנה לה לבשה את השמלה החדשה שתפרה לה אמא לכבוד שבת ויצאה לטייל בדרך היא פוגשת איש זקן עם שק פחמים על הגב. היא מציעה לעזור לו ועוזרת לו לסחוב את שק הפחמים. כשהם נפרדים והיא צריכה לשוב כבר לביתה, כי שבת עומדת ללהכנס, היא רואה ששמלתה, זו הלבנה והחדשה שתפרה לה אמא רק היום, הוכתמה בכתמי פחם משקו של האיש הזקן. היא יושבת ובוכה – מה תעשה? איך תחזור כך הביתה? איך תצער את אמא?
הירח, שרואה את דמעותיה, שואל אותה מדוע היא עצובה ובוכה. היא מספרת לו. והוא שואל – את מצטערת חנהלה, שעזרת להלך הזקן? והיא עונה – בוודאי שלא! לא מצטערת – אבל השמלה, שמלת השבת החדשה ואמא…
אל תדאגי, עונה הירח. שובי לביתך ושמלתך תהיה יפה יותר, יפה יותר..
חנהלה מתמלאת בכוחות ורצה לביתה. בחלון, כבר מחכה אמא ודואגת. שולחן השבת ערוך ואבא כבר בבית הכנסת – מרחוק היא רואה את חנהלה אבל לא מזהה אותה מיד – קורן ממנה אור מיוחד! כל כתם שחור הפך לתו של אור. ושמלתה מוארת ויפיפיה.
"גם אנחנו, את ואני, וכל מי שהמשיכה הלאה לנישואיה השניים – גם אנחנו השמלה הלבנה והנקיה שלנו מוכתמת בכתמים כהים, מהמאמץ, מהקושי, לפעמים מחוסר הצדק ומהדרך הקשה. אבל אם אנחנו נשארות באמונה, שגם זה – חלק מהמסע, מהדרך, הקב"ה בכבודו ובעצמו, מטהר את הלב שלנו, הופך כל כתם שחור לכתם של אור, כי מי אם לא השם יתברך רואה את המאמץ שלנו, את שקי הפחם שאנחנו נושאות בדרך, מי אם לא הוא יכול לטהר את
הלב שלנו אם רק אנחנו אוחזות בתקוה, באמונה, שכל מה שקורה לנו בחיים – הכל ממנו יתברך, הוא כאן המלך, עם יכולת בלתי מוגבלת לעשות הכל הכל -מלבד לטעות – הכל מדויק עבורינו ואז השמלה, סליחה – הלב שלנו – יתמלא באור, אור של רצון לבנות בית מלא בטוב".
מיכל כהן חי, מומחית לנישואין שניים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
