זה התחיל היום מהפנים הטהורות המונחות לי מול העיניים כל פעם כשאני פותחת את המקרר לבשל, לאכול.
"מסיבת חומש תשפ"ו".
תלמוד תורה פרי מגדים. אני מוציאה מצרכים אבל מדי פעם עוצרת ומסתכלת על הילדים. פנים, פנים, של מתוקים, מתוקים, שזכיתי להיות באותו יום, יחד עם כולם, במסיבה המשמעותית הזאת. אם נשווה רגע בפינת ההשוואות למסיבת הסידור של הנכדות, כתבתי אז, זו היתה מסיבת הסידור הראשונה שלי בתפקיד הסבתא, שבה יותר מעל הנכדה, הסתכלתי על בתי, אמה. עניין אותי, ומה לעשות שנכדים אינם ילדים, איך היא מגיבה לנחת הזאת. איך אומרים נחת ברבים?
במסיבת החומש חיפשתי את הבן שלי כדי לשכפל התרגשות דומה, אבל מה לעשות, מה שעובד לנו פעם אחת בנפש בכלל לא אומר שיבוא שוב. הוא ישב רחוק בעזרת הגברים, בכלל לא ראיתי אותו, וחוץ מזה, בן הוא לא בת, משהו אחר תפס לי את המבט.
אני עסוקה בזמן האחרון המון עם המילה פנים. אני חופרת, תשאלו את רוחמה העורכת, כבר שנים, בברכת הכהנים. "מה זה?" אני שואלת את עצמי בשקט, "שבברכה אחת כל כך מרכזית וחשובה מופיעה בתוך שלוש שורות, פעמיים, המילה פנים. ועוד בברכת הכהנים, אלה הפנים של אלוקים!
תגידו שניה לעצמכם את ברכת הכהנים.
מה קורה לנו לפי חז"ל שניה אחרי שה' מאיר לנו פנים.
מה זו מתנת ה'ויחונך' הזו?
מה זו הזכות הזו שבפסוק מיד אחרי, נושא ה' פניו שלו אלינו, ומיד הוא שם לך, באופן פרטי ואישי, שלום.
מה יש בקשר בין פני ה' – והפנימיות שלנו?
ואריאל שלי, נכד מתוק, עומד שם על הבמה, וואי איזו מסיבה. הכי איכותית, והכי מרגשת, עם הרבה פנים קטנות שנושאות פנים אל הרב בירנצוויג, שכבר מרוב שנים ומרוב תלמידים, לא סופרים כמה, שהוא מאיר פנים למאות נשמות טובות שעברו דרכו בכיתה א'.
גירסא דינקותא לאהבת הלימוד מגיעה דרך פנים של מבוגרים, היא האור שהדמויות החינוכיות מאירות לנו לאורך כל הדורות. אני מסתכלת על שפת הגוף שלו ומילות הפנים, איך הוא זורע בהם, גם על הבמה, כבוד, חשיבות, ואהבה לתורה. ילדים ואנשים לומדים ממי שמאיר להם פנים.
ואז מגיע תורו של אריאל והוא נעמד בסולו, בלי לפחד, ואומר את השורה שלו במופע, "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושוע…" והוא מפסיק ואני, הסבתא בעלת התשובה, תודה לכל כמויות המיילים המבקשים ממני להחזיר לכור את ההגדרה, 'סבתא בעלת תשובה', נדון על זה במליאה. "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ומסרה ומסרה, ופתאום, בום. מה קרה? "מה אני עושה פה?" אני שואלת את עצמי, ואיזו זכות, ובאיזו זכות? ואני יודעת שבעלי, שיושב ליד סבא ישראל רוטנברג, מהצד השני, וחושב עכשיו לעצמו את אותו הדבר בדיוק. כי בתהליך המסרה והמסרה לזקנים ולאנשי כנסת גדולה, מישהו שקשור אלינו הפסיק את המסירה. וכמה קל לשנינו היה להמשיך לחיות בהפסקה. ואני מסתכלת על הפנים המאירות של הרב בירנצוויג ועל מה הן מקרינות על תלמידיו,
וחושבת למה למילה פנים אין מילה ביחיד, רק ברבים. קצת כמו 'מים', ו'חיים'. ועוד אפילו אין לה גם זכר או נקבה. וזה בכוונה.
ויום אחרי אני מספרת לחברתי, חני, שהיא פסיכואנליטקאית חכמה ורגישה, לא דתיה, אבל בעלת נפש נקיה וגדולה, מסוג האנשים האלה שיודעים לראות אמת יהודית ולא לפחד, "מעניין", היא אומרת לי, כשאני מסבירה לה את התרגשותי מפנים מאירות תורה, "עכשיו אני מבינה דרכך", היא מחייכת ומאירה לי בעצמה, למה יש ברומא פסל מפורסם שפיסל האומן מיכאל אנג'לו, את מכירה?", והיא מסבירה "זה פסל של משה רבינו, אני יודעת שאסור אבל תקשיבי, פסל מאבן לבנה שמעל ראשו של משה רבינו פיסל האומן שתי קרניים".
"קרניים?" אני מתפלאה.
"כן", אומרת לי חני, "כן", יורד לי האסימון ושתינו מבינות. את הפסוק על עור פניו הקורן של משה רבינו, איזה מזל שגויים לא יכולים על פי תרגום השבעים להבין את התורה ועומקה, הוא פיסל פנים עם קרניים במקום ההבנה שקרנו פניו מהתורה.
ביציאה מהמסיבה, בדיוק ליד השער, אנחנו פוגשים את משפחת פינקוס. אני מסתכלת על שמשון דוד פינקוס הקטן, הנכד של הרב שמשון דוד פינקוס זצוק"ל, שלומד עם אריאל שמואל שלי בכיתה. יודעת ששמואל מצד אחד קרוי על סבא שמואל שלנו, ומהצד השני סבא שמואל רוזובסקי זצוק"ל מהצד שלהם. אני מסתכלת על שמשון הצעיר ושואלת, אם מישהו בבקשה יכול בשבילי לברר, אם בתוך השם שמשון מסתתרת שמש, כזאת שמאירה לילדים את הדרך, וכמה צריך לדאוג שעולם המבוגרים יספק אותה.
ואנחנו הולכים הביתה ואני מבינה כמה המלאך שסותר ממסכת נידה רק משכיח בינתיים את המידע של הנשמה. פנים מאירות ישיבו לנו אט אט בחיים את המידע ויחזירו לנו את התורה.
אולי בגלל פעולת הנפש הזאת נקרא הביטוי בכפל פעולה
'לחזור בתשובה'? אולי זה בדיוק מה שעושים בפעולה שנקראת "זכירה"?
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
