להכיר את מקומי / גיטי מאירוביץ

ישבנו על הספסל כששכנה לבושה חגיגי ירדה מהבניין. "כל הכבוד לך שהצלחת להתארגן ליציאה כל כך מוקדמת!" אמרה שכנה אחת, והשנייה הוסיפה והחמיאה שהבגד מקסים.
"עונת החתונות, הא?" שאלתי, וההיא הנהנה בראשה בפנים חתומות.
"את לא נראית כמו מישהי שמאושרת ללכת" ציינתי, "שונאת להשאיר בייביסיטר?" המשכנו להתעניין, אבל השכנה אמרה שלא. ושזה בכלל לא הבייביסיטר, ההפך, יש לה מישהי מדהימה שהיא סומכת עליה בעיניים עצומות. "תאמנה לי שאני אוהבת לצאת מדי פעם, להתלבש כמו בן אדם, להתאוורר קצת" המשיכה, "אבל לא לחתונות! לחתונות אני שונאת ללכת"
המונית בוששה מלהגיע, ואנחנו התפלאנו…
"אני דווקא אוהבת" אמרתי, "אם כבר לצאת, אז לפחות למקום של מוזיקה וריקודים ובגדים יפים, ועל הדרך מקבלים מצווה לשמח חתן וכלה"
"אם היו נותנים לי לשמוח, זה היה כיף" אמרה השכנה ונכנסה למונית, השאירה את כולנו מבולבלות.
"למה שמישהי לא תשמח מחתונה?" שאלנו את עצמנו ומיד ענינו – "אולי היא לא מסתדרת עם חמותה / גיסתה / סבתא? אולי היא סובלת מהתזמורת הרעשנית? אולי יש לה בבית ערמה של הספקים, והערב הזה נצרך לה כמו אוויר לנשימה?"
"ואולי אין לה על יד מי לשבת?" הוספתי, ומול המבט התמה של חברותי מיהרתי להסביר "לפני כמה שנים, נכנסתי לאולם שמחות. היה לי ברור ששמרו לי מקום בשולחן המיועד לקרובי המשפחה של הכלה. היה לי ברור שמישהי חשבה עלי וזכרה שאני בדרך… אבל בפועל, כשהתקרבתי לשולחן גיליתי שהמקומות כולם תפוסים. ברכתי בנימוס את היושבות סביב השולחן ב'מזל טוב' אך אף אחת מהן לא הציע לי לשבת. המשכתי בשולחן הבא, שם אזרתי אומץ ושאלתי "כאילו" בטבעיות "מישהי יושבת כאן?" הגברת חייכה אלי ואמרה "זה שמור, אחותי בדרך לכאן…" הרגשתי את הטריקה. הכאב היה מוחשי מאוד. חייכתי בנעימות ואמרתי "עזבי זה בסדר גמור". בפועל יצאתי מן האולם והתקשרתי נואשת ונעלבת לבעלי. הוא הגיע במהירות ולא ממש הבין מדוע החלטתי לקצר את השהות באירוע. "מה קרה? למה הולכים?" תמה.
"למה הולכים? – כי אין לי מקום!" התרסתי.
"נסדר לך מקום, מה הבעיה?" הוסיף לשאול, ואני יללתי מתוך תהום של רחמים עצמיים "לא רוצה שיסדרו לי מקום! רוצה שיהיה מקום מוכן בשבילי!"
סיימתי לספר את הסיפור לשכנותי, וזכיתי לגל תגובות ודוגמאות אוהדות. האחת נזכרה שחשה דחייה כשאף חברה לא התקשרה אליה בתחילת השנה כדי לקבוע מקום ליום פתיחת השנה "זו הייתה הרגשה נוראית! בכל לא רציתי ללכת לבית הספר" נזכרה, השנייה שתפה ברגע נוראי שהבינה שכל המשפחה זכתה להזמנה לאירוע מסוים, ורק היא לא…
המסקנה הייתה ברורה, כל אדם רוצה שהעולם יכיר בו ובמקומו, כל אחד ואחת מאתנו מעוניינת להרגיש מוערכת ומשמעותית ויחד עם התחושה הזו, אנו נושאים פחד להישאר לבד, פחד מבדידות. ואם נקרא לפחד בשמו – הרי שמדובר בפחד גדול לחוש שאולי אני מיותרת…
כולנו יודעים לדקלם שהאדם נברא יחידי, ושכל אדם צריך לומר "בשבילי נברא העולם". המחשבה על כך מעצימה ומעניקה משמעות – כי אני לא כמוך ולא כמו אף אחד אחר! אני מיוחדת והעולם נברא בשבילי! אבל אם נחשוב על זה רגע – נראה לכן הגיוני שהמיליארדים הממלאים את העולם יהיו כולם יחידים?
איך בכלל אפשר להיות יחיד ומיוחד ביקום גדול כל כך?
זו בדיוק המלחמה הפנימית אצל כל אדם – הרצון והצורך להיות מיוחד מצד אחד, וריבוי האנשים מצד שני.
במלחמה הזו אין מנצח. אלא רק עבודה פנימית…
אני תפילה שכל נברא יקום בכל בוקר עם תחושה ברורה ומספקת שאין כמוהו בעולם כולו, ועם ידיעה נוספת – שאין כמו חברו בעולם כולו!
עם קצת מאמץ ומודעות כולנו נוכל לשבת בכל מקום, בכל כיסא. נחוש בטוחים שהמקום האישי שלנו "שמור" בעולם.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

פשוט (או שלא) לדעת לקבל / גיטי מאירוביץ הכול בסדר?! למה זוגיות היא צורך אלמנטרי? חד פעמית/ מיכל בריטמן המתנה שלנו לעולם…