מחבר: א' פרי

"אמנם תמיד ידעתי שאני לא מיוחדת אבל היתה לי גם חשיבה גרנדיוזית. וגם מחשבה/חשש אולי כן, אולי חושבים שאני מיוחדת (כאילו חושבים עלי...) אבל לא. אנשים מדברים כמוני, חושבים כמוני, מתמודדים כמוני, יצאו לאור כמוני, עברו דרך כמוני. אין בי משהו יותר...."

מיכה הנהן קלות, מקשיב בחצי אוזן לדבריו של עמיתו, שכן רעש מכונת האספרסו מנע ממנו להתרכז באופן מלא.

הנציב הרומאי חייך, מביט אל הרחוב היהודאי הזורם כמו נהר, גביע החרס שאחז בידיו נע קלות, והיין התוסס געש, כמו חש את רוחו הנסערת של ידידו, "אנחנו השליטים, נרקציוס".

"חברה כזו יכולה לרפא אנשים, יכולה ליצור סביבה בה האדם חש טוב בעצם היותו ומוכן להשמיע את הקול שלו. וכן, כולנו נצא נשכרים אם נצליח ליצור עולם בו יש חברה שבנויה על חיבור ולא על סכסוך. אם נצליח לבנות בנו עצמנו הסכמה למצוא את הצבע קול הייחודי שלנו ולתת לו ביטוי. לא תמיד הקול הזה יקבל במה, אבל הוא צריך לקבל נוכחות בעולם, ואם אף אחד לא שומע - נהיה אנחנו שמקשיבים לעצמנו, לקול הזה שלנו...."

כמה טוב להעיף את המסך הזה מהבית, ובכך לסתום את הגולל סופית על מחרחר הריב מספר אחת בביתם. רבקה נכנסה למשרד של יונית, מחפשת אותה בעיניה. הכיסא של יונית ריק.

"הכל בסדר, רגב, מה הסיכוי שדווקא אלי יגיע פסל הדרקון המכושף?" "גם אם זה לא סמל הדרקון המכושף, כל סמל בעולם שמכיל בתוכו דמות דרקונית מכיל כח מכושף. אתה בצרות, מייקל".

היא חיפשה בעיניה את מוטי, אך הוא לא נראה בשום מקום, ובלי להבין איך ולמה, תחושת רווחה עלתה בליבה. היא התפלאה על עצמה: שהיא תחוש שמחה שמוטי לא בסביבה? אולי באמת המסך הזה, כשמו כן הוא, פורש מסך בינה לבין מוטי?

"מתוך הבנה שהעשיה עצמה מחוללת פלאות בעולם גם אם לא רואים דבר, כל עשיה מקדמת את העולם, וככל שהיא יותר לשם שמים ובלי פרסום, הכרה או כסף, כך היא פועלת יותר ויותר!..."

"האם יתכן שמוטי סיפר להדסה, למשל, או לשיפי, ועוף השמים הוליך את הקול לחמותה? כשמוטי שב מהעבודה הוא מכחיש כל קשר למידע שהגיע לאמו..."

הוא סיים לאכול, שטף את כלי הארוחה והניחם על השיש, אחר כך נכנס לחדרו וניגש לחלון, משקיף החוצה, נהנה לראות את השמים מתחילים לקבל צבע עמוק יותר, לקראת הערב.