קטגוריה: דסי זייבלד בגובה העיניים

היא מסובבת באוויר, ואומרת שלוש פעמים  "זה כפרתו, זה חליפתו , זה תמורתו.." ומסתכלת למעלה לשמיים ואומרת לריבונו של עולם "זה לנחמן שלי, תכפר לו" 

"פעם זה היה שהתחלקתי עם הנכדים בקפה שלי, פעם הוא התקרר, פעם שתיתי במהירות ולא בנחת, פעם יצא לי לא טעים ולא היה לי כוח להכין חדש . והנה, עכשיו אני אכין לי קפה טובבב כזה לשתות בנחת, חם, טעים, שליו..."

שנה שעברה היא עמדה בדיוק מול החלון הזה והמתיקה דינים וטעמים, והוסיפה תפילות שימתיק לנו השם את הימים.. אבל בפועל היו ימים כלכך חמוצים, עד כאב. רגעים מרים עם צביטות בלב. היו רגעים של שבר עם טעם לפגם ביומיום.

"מה הוא עומד מהצד, שם למעלה, ובכל מקום, בתוכי ובחוצותי, ורואה אותי גדלה, גדלה מזה, ורואה אותי צומחת מתוך החבטות בזגוגיות האקוורריום שלי - אף אני, אמא אחת פשוטה - עומדת ומתבוננת ורואה אתכם צומחים והופכים לגזעים מרגשים" | דסי זייבלד, פותחת את הלב האימהי מול העוצמות של אלול

"ישלי כמה תהומות, אבל הרוב הם נופים מרגשים ופסגות נושמות, ואם מישהו רוצה לחשוב שאני 'מסכנה' וצריכה להיות עצובה - זה לגמרי שלו. אני בחרתי להיות אני שלמה, על כל חלקי גם יחד, גם השבורים שבהם."

איך אפשר להיות סחוטה, מרוטה, מנקה ומעניקה וגם מאושרת?

"מסתכלת על השמיים השחורים, על תאורת החירום הלבנה שמאירה אותנו בחושך הזה,על האבן האפורה שלך באבי. איך ידעת לאחוז כל ימייך בחיים העשירים, וברגעי חידלון שפגשת, במה שידעת ובמה שידעת שאינך יודעת... איזו מלכה היית".

כשאלול מעלה זכרונות כואבים למציאות שהיתה ונעלמה מחיינו, הוא הופך למפעיל, הוא מציף כאב, אז מה יכולות אימהות למתמודדים לעשות עם הכאב הזה כשהוא קופץ יחד עם הטריגר? זה מה שדסי עשתה לקראת אלול של השנה

"תפנימו, החיים הם עכשיו. הם לא מחר- כשנצא לצימר, שנה הבא כשיהיה לנו כסף, כשנוכל להתארח במלון, כשניסע לבניאס, כשאהיה רזה, כשתהיו גדולים, כשיהיה לנו כסף, כשיפתחו לנו את האפשרות, כשכל הגילאים יוכלו לבוא,

הסתכלנו איך היא מעבירה מקל צ'יפס בגבעה האדומה, ואוכלת, ועשינו כמוה. כמו באמריקה. למרבה ההפתעה זה היה טעים לי. וכך ישבנו עם יפי, וגרפנו מן האדום האדום הזה, עם רצועות צ'יפס חמות ופריכות. זה היה טעים לי גם בלב, כי היה לזה טעם של חוצלארץ. של אחר, של סיפור ושל חדשנות.