היינו בנות עשרה נלהבות כשהבת של המורה שלנו לתפירה הראתה לנו את מה ששלחו לה מאמריקה. היא הייתה גדולה מאתנו בכמה שנים והבינה הרבה יותר בעניינים האלה. "הנה האופנה האחרונה" היא אמרה והציגה לפנינו ווסט שהצד האחורי שלו עשוי סטן שחור והצד הקדמי צבעוני. בהינו בדבר הזה בתדהמה. זו הייתה הכלאה מוזרה בין הווסטים החסידיים לאלו שלבשו מלצרים באולמות שמחות. בחיים לא היינו מעלות בדעתנו שמוכרים כאלה דברים מביכים באמריקה הנאורה. מפאת כבודה של הנערה התאפקנו עם הצחוק עד חדר המדרגות ואז הרשינו לעצמנו להשתחרר. מה זה היה. שאלנו עם דמעות . מה זה היה הבגד המוזר הזה? מה התחפושת הזאת?
צחוק צחוק. לא חלפה שנה וכולנו. לבשנו וסטים כאלה בדיוק. לשבת ליום חול לחתונות לאירוסין ולבר מצוות. היו הרבה דוגמאות וצבעים אבל כולן היו בגזרת הווסט. סטן שחור עם חגורה מאחורה וכפתורים מקדימה. הרבה שנים עברו מאז אמריקה לא התעללה בנו שנית בעניין הזה של הווסטים (אבל הכל יכול להיות ראו הוזהרתם)
אבל היום אני כבר לא צוחקת בכלל. כל פעם שאני רואה משהו חדש ומוזר מאוד. או אפילו חסר טעם ממש . אני כבר לא צוחקת אלא מחשבת לעצמי בשקט כמה זמן ייקח עד שאחת המתבגרות שלי תבקש: "כזה בדיוק" ועד שכל הרחוב כולו ילך ב"כזה בדיוק".
"אל תצחקי" אני מזהירה את עצמי בשקט כשמציץ מאיזה תיק קוף קטן. ומישהי לובשת חולצה עם כנפיים, אל תצחקי. את עלולה למצוא את עצמך עם זה מחר…
ככל שעובר הזמן אני מרגישה שיותר ויותר מכניסים אותנו לתוך מכונת הדפסה בתלת ממד. מישהו . אי שם מקיש לנו איך ייראו הנעליים התיק והעגלה של הפעוט או איך תיראה המכונית הבאה. ולאן יוצאים לנפוש … וכולנו יוצאים מהמדפסת הזאת בדוגמא אחידה עם תיקוני צבע קלים מאוד.
אבל זהו ניסיון נפל להיות כמו כולם. שהרי לעולם לא נהיה באמת כמו כולם.
הרב וולבה בספרו עלי שור בפרק על מערכת האדם. מסביר בדיוק מה קורה לי כשאנשים פוגשים אותי עם הילדים. או עם התינוקת החדשה שלי שזה עתה יצאה לאור. "הילדים שלך דומים קופי". הם אומרים לי. "וגם התינוקת! אם היינו מוצאים אותה ברחוב היינו ישר מחזירים לך אותה". הם מתמוגגים מהגילוי המרעיש. האמת שאני לא נוהגת להשאיר ילדים ברחוב. ואין לי צורך שיחזירו אותם. תודה. אבל חוץ מזה אין לי שום הבנה על מה אנשים מדברים. מה דומה בילדים שלי?! תראו לי משהו אחד דומה. אחת מלאה מרץ, נראה שהטעינו אותה בבטריות כפולות בטעות. השנייה חלמנית, אומנית וציירת. השלישית עם אופי של מדריכה מגיל שלוש והיא שזופה גם בלי שמש והרביעי בכלל לא יודע מה לעשות עם הידיים והרגליים שלו, ולכן נראה לי שהוא מזיז אותם כל הזמן, והוא לא דומה לאף אחד.
כל ילד שנולד לי נראה אחרת בעיניי. בא לשכונה בחור חדש. רק האנשים מסביב מדמיינים שהם דומים. אבל הם כל כך שונים. עולמות בפני עצמם. האם חשבנו על זה פעם? שמונה ילדים נולדים לאותו זוג הורים. אותם תנאים גנטיים לכאורה. לכאורה, כי אף פעם. גם לא אצל התאומים הכי זהים לא יהיה משהו שהוא העתק מושלם של השני. תמיד יהיה להם משהו שונה. ייחודי.
קרוב לשמונה מיליארד אנשים חיים בעולם מתוכם קרוב למיליארד וחצי סיניים שנראים לנו בכלל כמו מכונת שיכפול. אבל לאף אחד אין אותו פרצוף בדיוק כמו השני. לאף אחד. זה לא במקרה. וזוהי זוהי כוונה אלוקית מופלאה מאין כמוה.
כתוב במשנה בסנהדרין : "לפיכך נברא האדם יחידי …ולהגיד גדולתו של הקב"ה שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומים זה לזה ומלך ומלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אחדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהם דומה לחברו"
ומסביר העלי שור: "כל אדם הוא בריאה חד פעמית. וידע זאת כל אדם אני עם כוחותיי ותכונותיי, פרצוף פני וסגולות נפשי, יחידי בעולם. כי בין כל החיים עכשיו אין אף אחד כמוני, בדורות עברו לא היה כמוני ועד סוף הדורות לא יהיה כמוני"
איזו שטות היא לנסות להתמזג ולהידחק להיות כמו כולם כשאני כל כך שונה. לעולם לא הייתה אחת כמוני ולעולם לא תהיה. לעולם. אני חד פעמית. שילוב שאין כמוהו. עם הפרצוף המיוחד שלי לא יהיה ולא היה אף אחד בעולם, כך גם בפנימיותי אין לאף אחד בעולם. השילוב הזה בין התכונות שיש רק לי ובין הכוחות שרק אני קיבלתי. ובין היכולות והתנאים שרק לי ניתנו. זהו שילוב חד פעמי. יחידה אני בעולם עם התמהיל הזה. יחידה.
תמיד לזכור שאנחנו מעטים מול רבים. נר אחד קטן מול אין סוף חושך. פך קטן , שמן מועט. אבל אין כמוהו בעולם כולו, אין טוהר כזה אין חותמת של כשרות ושמירה כזו. העולם מלא רבים ואני המעט שאין לעולם כמוהו. יחידה. נדירה. ואחרת. מיוחדת שונה. וחד פעמית. צפה כמו השמן על המים. "מים רבים" ומעט שמן שמציף אותך ומאפשר לך להיות את. את ולא אחרת.
ותמיד אעמוד מול הרבים. לא איתם ולא בתוכם. מולם. מתמסרת באומץ לאתגר המיוחד שבורא עולם נתן רק לי. מתנחמת בכל מה שאין לי ולא יהיה לי, כי אני לא הם. אני אני. מאמינה שמלמעלה מסתכלים רק עלי. נקודה זוהרת בתוך ההמון האנושי. כי יש עבודה שרק אני יכולה לעשות.
ולא מתמזגת. לעולם לא.