חלקי בתורתך – בשביל מה אני עובדת? / נעמה

שיתוף ב email
שיתוף ב print

בשבועות האחרונים אנחנו בבית. התינוק החדש ואני.

בבקרים אני מעירה את הגדולים בנחת, זורמת עם כל בקשה לצמות סיניות או לחם מושקע, ועסוקה 24 שעות ביממה באושר הכי גדול בחיי, להיות אימא.

אבל מיד כשהעולל הגיח לעולם , אחרי הטלפון למוהל, התחילו החיפושים אחר מטפלת….. האזור בו אנו מתגוררים מבורך בילודה, והמטפלות הפרטיות מועטות מאוד, מה שמכריח אותי לפצוח במסע למציאת מטפלת במהירות האפשרית.

וכאן מתחילים הרגעים הקשים שלי.

יושבת לי בבית עם האוצר הקטן  בידיי, ומדמיינת באומללות את הבקרים החשוכים שאצטרך לעזוב אותו, ואיך אפגוש בו שוב רק אחר הצהרים.

כשאעבוד במשרד מול לו"ז גרסאות לחוץ, מישהי אחרת תעביר עם התינוק שלי את שעות הבוקר המתוקות והיפות שלו, ואולי תראה שן ראשונה לפניי…. והלב שלי מתייסר.

כי כשהוא בזרועותיי, כל ניסיונות הקריירה נראים לי כל כך תלושים ולא שייכים.

רק ביקשתי לשבת בבית ולגדל במו ידיי את התינוק הזה….מה לי משרד, מה לי מחשב…

אבל מעל כל זה יש משהו גדול יותר.

עמוק יותר.

השבוע ראיתי הסרטה מסיום הש"ס ביד אליהו. רואים שם 12 אלף איש נעמדים על רגליהם, שומעים את השירה האדירה, מרגישים את החשמל באוויר… "לבדו ימלוך מלך"

וכל ההערצה העמוקה הזו, היא לאיש אחד ישיש, ספק מלאך…

והוא עיני העדה, הוא גדול הדור,

והוא- אברך……

עשרות רבות של שנים הוא יושב ולומד. זו תמצית חייו. ברית לו עם התורה, ובה חשקו יומם ולילה.

ומול המחזה הזה, אין שאלות ואין ספקות.

יש ידיעה פשוטה שהכל שווה בשביל התורה שאנחנו מחזיקים ביחד, ולשנינו חלק בה.

הוא לומד, אני תומכת. היא של שנינו.

זה נותן לי את הכח שוב לחזור לעבודה ולהשאיר את האוצרות שלי בידיים אחרות. והקלישאתיות נעלמת לחלוטין כשמגיע הלילה בו אני חוזרת ומארגנת את התיק למחר, מחפשת את כרטיס העובד שלי שהעלה אבק אי שם, ומשאירה ערמה קטנטנה של בגדים שלא אני אלביש מחר בבוקר….

ברגעים האלה, הסיסמאות הופכות להיות החיים המוחשיים שלי .הכח המניע.

"לאורו ניסע ונלך, כי לבדו ימלוך מלך"…

וכשאני יושבת בוכה מול המחזה הזה, של מלכות התורה, אני לוחשת לתינוק הקטן שלי שבשביל זה הכל.

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

13 תגובות

  1. קרן, צודקת!
    זה הפוך מהדרך בה ה׳ ברא את העולם
    אפילו האבות הקדושים עבדו עבודת כפיים!
    ואם התורה תארה את עבודתם, ודאי יש בזה הוראה והדרכה.
    חבל שהיום מציגים את זה כאילו יש רק 2 אפשרויות:
    בית של תורה= אישה עובדת עד מאוחר ובעל בכולל
    או נעבעך, אלו שלא זכו…
    מה עם אלו שמביאים פרנסה הביתה וגם לומדים שעות לא מועטות?
    ככה חיו כל הדורות.
    ואין טבעי ויפה ורוחני מאמא שמגדלת את הילדים

    כמו שאמרת- אם האשה משתעממת= רוצה סיפוק
    בדרך כלל היא לא תצא לעבוד אחרי 3 ח׳ אלא תשאר עוד קצת עם התינוק
    ובכלל, תעבוד פחות שעות.
    אבל יש כן בעיה בזמנים שלנו, הרבה פעמים משכורת אחת לא מספיקה
    ואפילו כשהבעל עובד, נראה שאשה צריכה גם…
    וכאן צריך את אותה אמונה ואותו ביטחון שיש לאברכיות
    לגבי הסתפקות במועט למען מטרה חשובה.
    לבדוק מה נכון למשפחה, כן לצאת לעבוד או לא
    ולהאמין שכשאני עושה את מה שטוב לי, לבעלי ולילדים
    תבוא ברכה גדולה!

  2. מרגש מאוד אבל האמת שהבעל הוא אמור לפרנס אלא אם כן האשה משתעממת בבית
    בגדול אמא אמורה לגדל את ילדיה בבית

    1. את צודקת אבל אין זה סותר

      אם האשה מסוגלת לפרנס ולפנות לו את הזמן ללימוד,
      ואם הוא אכן מסוגל ללמוד שעות רבות כל כך- אפשר רק להודות חהעריץ

      וכן… אני מקנאה בך, נעמה. זכית!

  3. מיוחד!!!
    מרגש לקרוא את האמת האמיתית הזו…
    הוא לומד, אני תומכת-
    זו התמיכה האמיתית ואז-
    היא של שנינו.
    הלואי שנמשיך להרגיש את הזכות. ולזכות!!!
    אשת אברך

  4. כלכך בזמן!!
    השבוע חזרתי לעבודה לאחר ח'לד..
    כשאני כל הזמן שואלת את עצמי בשביל מה אימהות לקטנטנים צריכות בכלל לעבוד??????

  5. בדיוק בגלל התפיסה הזו יושבות אלפי בנות ליטאיות ושערן מלבין, כי הן מחפשות בעל שיהיה גדול הדור הבא וילמד וילמד וילמד יומם וליל, כי ככה אמרו להן בסמינר.
    במקום לחפש בעל שיהיה יהודי טוב, יפרנס, יתמוך רגשית, ויהיה עם לב חם לתורה ותפילה

  6. וואו ריגשת אותי מאד!
    אנו צריכות לשמוע דברים כאלה לעיתים קרובות ולא פעם ב7.5 שנים
    מחזק ומעורר את הלב לתת לבעלי לשבת וללמוד ללא כל הפרעות מצידי…?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.