זוכרת כל יום, את האחריות שמוטלת על כתפיי כנצר /אביגיל קופשטיין

6 מיליון.

6 מיליון זה מספר שאי אפשר לתפוס בכלל, ולפעמים אני חושבת שלהגיד 6 מיליון פשוט מקטין את האסון של השואה, המוח לא תופס את הגודל ולא מכיל את הכמות.

אבל אז אני מנסה לספור עד שש מיליון וזה אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד חמש מיליון, תשע מאות תשעים ותשע אלף תשע מאות תשעים וחמש.

ואני חושבת על זה שמאחורי כל אחד מהם יש סיפור חיים, הורים, ילדים, אחים, אנשים שאהבו אותו, שכאבו את לכתו.

אני חושבת על זה שכל אחד ואחד מהם, מהתינוק הרך ועד לזקן והקשיש, פחד מהמוות, רצה לחיות, אולי ברגעים האחרונים שלו כאב לו, אולי הוא היה בודד?

אבל אי אפשר, פשוט אי אפשר, גם אם לא ישנים בלילות, קוראים לומדים, אי אפשר להקיף את כמות האבל.

ולכן ביום שכזה אני מדמיינת אותם, את בני המשפחה שלי ובכלל בכל יום. אני מדמיינת את האמא שנכנסה לגטו ורשה עם שלושת ילדיה ואני מסתכלת על הילדים שלי ושואלת איך אפשר לחיות עם השאלה מאיפה יהיה לי אוכל להאכיל את הילדים? איך אפשר לחיות עם הידיעה ותחושות חוסר האונים על שאין דרך להציל את ילדיך שלך בתור לתאי הגזים, אלה שתתני עבורם כל דבר בעולם כדי שיחיו?

איך אפשר לבחור להמשיך לחיות אחרי שמאבדים את אחד מהם?

והשאלות מדירות שינה מעיניי

אבל אני חייבת לזכור. חייבת.

אני נכדה ונינה לניצולי שואה. אני דור המשך של נצר אחרון ובעצם אני, על גבי נושאת את נסיפורים האישיים של כמה אנשים מתוך אותם שישה מיליון שנרצחו באכזריות באשוויץ, בברגן בלזן, על ידי חיילים נאצים ועוזריהם הפרוסים בכל רחבי אירופה ימח"ש.

זו אחריות כבדה. זו משימה אמיתית שכל יהודי ויהודיה פה בארץ ובעולם נושאים על גבם. אנחנו, כל אחד מאתנו על המשפחה שלו ועל אלה שלא זכו שמשפחתם תנצל, אנחנו חייבים לזכור, להעביר הלאה את ממדי האסון. ולהבין שהיו אלה אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד ועוד ועוד ועוד ועוד…