השולט במצב/ אביגיל שווב

שיתוף ב email
שיתוף ב print

אין היא מגיעה מפני שמידי טוב לה. וודאי הוא כי ישנה הרגשה קשה המעיקה עליה ובשל כך היא פונה לקבל עזרה.

בראותנו אדם הרעב ללחם, האינסטינקט הטבעי שלנו בכלל וכיהודים בפרט, הוא להגיש לו פת לחם להשביע רעבונו. כלומר, לפתור את בעייתו. אבל החלק העיקרי במתן העזרה ואולי גם הקשה יותר הוא דווקא שונה.

המשנה במסכת אבות אומרת בשם שמאי: "והוי מקבל כל אדם בסבר פנים יפות". מפרש רבי עובדיה מברטנורא: כשאתה מכניס אורחים לביתך לא תיתן להם ופניך כבושות בקרקע, שכל הנותן ופניו כבושות בקרקע אפילו נתן כל מתנות שבעולם מעלין עליו כאילו לא נתן כלום. 

נוח וקל להגיש את הסיוע הטכני, שלא מצריך הרבה רגישות כלשהיא. אך העיקר שלו האדם זקוק – הוא לא החפץ בעצמו, אלא הרגשת הלב. ביכולת האדם להסתגל לכל מצב ואינו מוכרח להיות תלוי בקיומו או באי קיומו של פרט כלשהו בחייו. בכל מקרה ,הרגשת הלב היא שתשפיע על שמחת חייו. תפקיד חשוב ומשמעותי כזה ממלאת המטפלת הרגשית.

המטפלת הרגשית לא תסדר לקליינטית תקציב מקופות צדקה או רופא מנתח לבן המשפחה. המטפלת הרגשית תעבד ברגישות ובעדינות את הרגשות הסוערים סביב המצב ותביא את המטופלת בס"ד להתמודד בצורה הכי איתנה מול המציאות הקשה. זה מה שהמטופלת זקוקה לו במסגרת הטיפול הרגשי, וזו העבודה העיקרית והמורכבת יותר מכל.

אם נתבונן במקרים המגיעים לפתחי הקליניקה, נוכל לראות שלא ניתן לשנות ולסייע טכנית בכל עניין. ישנם אירועים לא מבוטלים שבלתי אפשרי לשנותם, ומשהו בתוכה של האישה סוער בה דווקא בשל כך. מקורה של הסערה היא בדחף הספונטני הזה להזיז ולשנות. כלומר, היא לא מסכימה לקבל את המציאות. היא לא רגועה כשכך הם פני הדברים, היא מוכרחה שזה יהיה אחרת!

היתה אצלי אישה יקרה שהגיעה לאחד המפגשים כסהרורית. היא שיתפה שהתגלתה אצל אחותה המחלה ל"ע. היא היתה שבורה והמומה מגילוי זה. היא מתקשה לעכל את הידיעה הזו. הקושי הוא בעיכול הידיעה, כי הלב מתקשה להחדיר זאת. קיימת בתוך הלב התנגדות פנימית למצב הזה. משהו רוצה לזעוק, לבטל, לשנות. משהו מבפנים יוצא למלחמה ומבקש את המרגוע בכך שאין מחלה ואין חריגה מהשגרה הידועה והבטוחה.

הטיפול לא ירפא לה את האחות עמו"ש. הטיפול יעזור לה בנקודת ההתנגדות ויביא אותה לרגיעה בחייה עם המציאות.

ישנה תופעה אחת שממנה ודאי בלתי אפשרי להימלט. אם לכל דבר בחיים יש פתרון ואפשרות לשינוי – הרי מצב אחד, כשהוא קורה, אז הוא קורה. הרי זה המוות.

מצוות בין אדם לחברו רבים הם ומקיפים הכל. לעני – צדקה, לחולה – לבקרו, למת – לקברו, ולאבלים – לא, לא להחיות את המת, אלא לנחם.

קשה מאד להגדיר ולהיכנס לתחושת לבו של מי שאיבד את היקר לו ושוב לא ישוב לראותו, עד שיעלה הרצון מאת הבורא ית"ש. עד אז, עליו להמשיך את שארית חייו עם החסר. כל אחד חווה זאת באופן שונה, אולם כל אחד מהם זקוק להגיע להרגשה של עיכול המציאות, כלומר – לקבל את המציאות. בשפתנו כיהודים עובדי ה', נקרא לזה: לקבל דין שמיים באהבה.

גם כאשר ההבנה הפשוטה היא שאין אפשרות לשנות, עדין משהו בלב דוחף לשנות. הסערה שחווה הנפש מהאובדן היא בעצם ההתנגדות הפנימית הטבעית למאורע שאירע.

תהליך זה נחקר ע"י קובלר רוס, והוא מוגדר כתהליך עיבוד אבל. קובלר רוס טוענת שהנפש עוברת חמישה שלבים בעיבוד האובדן. המטרה בטיפול ללוות את המטופלת בכל התהליכים עד לשלב הסופי של ריפוי, שזה שלב הקבלה.

השלבים הינם: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. בכל אחד משלבים אלו, נוכל לראות את ההתנגדות הפנימית למציאות האובדן, והמאבק שעוברת הנפש במציאות זו. ככל שהפנמת המציאות מחלחלת יותר במתאבל, כך הוא עובר לשלב הבא, מעבד שוב את המציאות מול ההתנגדות ברמה אחרת כבר גבוהה יותר, עובר את העיבוד ועובר לשלב הגבוה יותר, וכך משלב לשלב יש יותר ויותר הפנמה וקבלה עד להרגשה של השלמה, קבלה של מציאות זו.

מעניין לגלות את הגישה היהודית אל האבל. "שלושה ימים לבכי", כאשר הנפש עוד לא מעכלת את הבשורה וזקוקה להוציא את הרגשות הקשים. עדין אין מנחמים – כי הנפש מתקשה לקבל נחמה. אין מנחמים את האדם בשעה שמתו מוטל לפניו – הנפש במצב זה מתנגדת ודוחה מראש את כל מילות הקבלה. כל מילה 'תתבזבז' כי הוא ימצא כבר במנגנון הגנה של אינטלקטואליזציה כיצד הנחמה לא מתאימה. כאשר המציאות הקשה לנגד עיניו, ההכחשה היא במלוא עוצמתה, ולכן יש להניח לה ולאפשר לה לצאת ולעבור, ורק כשהנפש בשלה, כלומר – עיבדה את ההכחשה עד תום, לעבור לשלב הבא עד שמתאפשר להפנים נחמה, כלומר, לחיות עם המציאות ולהשלים עמה. אחר כך תקופות האבל שבהם ניתן ביטוי לצער עד להסרת סממני האבל לחיים הממשיכים עם האובדן.

ההיאחזות העזה בכל מיני אמצעי השליטה כהתנגדות למציאות מגבירים את התסכול. דווקא במקום כזה שלא ניתן לשנות עובדות ותחושת חוסר האונים משתלטת, דווקא במקום זה מגיעה תחושת ההרפיה שבקבלת המציאות. 

"מנוחת נפש הבוטח" כלשון בעל "חובות הלבבות". הבוטח, מראש מקבל כל מציאות שהיא מאת ה'. ההיאחזות באמצעים אינה מגיעה כניסיון התנגדות למציאות,  אלא כחובת השתדלות בדרך טבעית, אך בלבו הוא יודע כי התוצאה היא רק ביד ה' והוא לגמרי נתון בידיו של הקב"ה, שרק הוא אחראי ליצירת מציאות, שאותה הוא מקבל באהבה.

כאשר זוכה יהודי לקבל את המציאות שה' מביא עליו, הוא מקיים בזאת גם מצוות עשה, כפי שמונה ב"ספר חרדים":

"להצדיק את הדין על המאורע, בין בגופו, בין בבניו, בין בממונו, שנאמר: "וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה' אלוקיך מייסרך"  ויקבע זה בלבבו, ויכוף ראשו וישתוק שנאמר "וידום אהרן". ולא יצדיק נפשו מאלוקים, גם לא יאמר מקרה הוא זה, כי אז ילך עמו ה' יתברך בחמת קרי, אלא יפשפש במעשיו וישוב בתשובה. וזה חלק עיקרי ממצוות "ואהבת את ה' אלוקיך" דכתיב "בכל מאודך" ודרשו חז"ל "בכל מידה ומידה שהוא מודד לך, בין טוב ובין יסורין, לקבלן בשמחה, דכתיב 'חסד ומשפט אשירה' – אם חסד אשירה ואם משפט אשירה".

כאשר זוכה יהודי להגיע למקום שבו הוא מוריד את השליטה על חייו ומוסרו לאלוקיו, אז הוא מתנחם בנחמה אמתית. נחמה – זה שינוי המחשבה. התפיסה של קבלת המציאות והפנמתה, בשונה מההתנגדות הפנימית, היא הנחמה.

הגשת הנחמה היא הסיוע לקבל את מה שקרה ולחיות עם זה.  תהליך כזה מלבד היותו טיפולי הוא גם מאד מאד יהודי. האישה מקבלת את המציאות, את רצון ה', מרפה את השליטה ומוסרת לקדוש ברוך הוא.

 

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.