אל תאטמו אוזניים, תפתחו את הלב והטלפון כשצריך…

למה התעלמתם?!?
אני כותבת אליכם שכנים יקרים, קהילה וחברות.
יודעת אני כי הכל מאת ה' ואם זה מה שרצה הבורא, איני יכולה באמת לבוא אליכם בטרוניה.
אני יודעת יודעת כי זו לא דרכה של היהדות להאשים ולחיות כל הזמן את ה:
"אכלו לי"
"שתו לי"
"עשו לי"
ו"אילו לסבתא היו גלגלים…"
אך בתוכי בוערת אש ה"צדק", הרצון שלפחות ידעו ואולי,אולי ילדים ובני נוער אחרים יוכלו לחיות חיים יותר טובים.
להינצל ולהשתקם מוקדם ומהר יותר ממני.
קשה לי להמשיך הלאה כשעולם כמנהגו נוהג, שותק וממשיך הלאה.
מספיק שתקתי.
די לאלימות, די!
כעת יכולה ומסוגלת לזעוק את זעקת ה"הצילו" של אז, של פעם.
כשהייתי קטינה, קטנה חסרת אונים אל מול הורים "חזקים".
כן ממש כך.
להילחם? עם מי? אין פה "כוחות"!
הם הדמות המבוגרת ה"שולטת" חזקה פיזית ואני? החלשה. חלשה. חלשה.
את הצרחות שלי שמעו עד מרחק של כ-10 דק' הליכה מהבית לסופר! (הגיוני? את זה תשאלו את אחי ואחיותי שדאגו לעדכן אותי "אלו בושות" עשיתי)
רוצה לציין שזה קרה בקהילה לא חרדית, בעיקר בכדי להגיד למי שיטען שזה קשור לקהילה, שלא כך הדבר, זה מתוך החוויה שלי. 
להיפך. האמת, שמנהלת התיכון והמורות שלי היו הראשונות לזהות ולא רק, הן גם נסעו לביקור בית אצלנו.
מדובר כאן במרחק של כשעתיים נסיעה שהן הקדישו עבורי ואין לי מילים להודות להן כיום. כל זאת בזמן ששכנים הגרים בסמוך אלינו, לידנו, בתוך הבנין, שתקו!
ש-ת-ק-ו.
איפה הייתם? איפה?
למה הייתי צריכה לעבור את השנים הללו בסבל, בפחד קיומי, בסכנה, בהפקרות ורק בתיכון לקבל את העזרה?
שוב,  איני רוצה לבוא בטרוניה אך זה מאוד קשה לי שלא לזעוק את זעקתי.
אנא הבינו אותי, אני כותבת כי זה שורף ובוער בי.
חשוב לי, בבקשה אל תשתקו,
אם אתם שומעים צרחות צעקות, קללות, רעש של חפצים נזרקים, אם טתם רואים ילדים שנזרקים יחפים אל מחוץ לבית
(בלילה וביום) לידכם, קומו, תדווחו למי שצריך – משטרה, רווחה או רבנים – והיום יש אפשרות שלא יידעו מי דיווח בכלל.
תאזרו אומץ למען הקטין/נה שלהם אין את האומץ או את היכולת לעשות זאת.
הם רועדים מפחד מה יקרה להם אם ילשינו! וכמו שנאמר :"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" אלא מישהו מבחוץ יכול לסייע
מקווה שהמכתב זה יהיה לתועלת…

ממני,
ילדה "מוכה" לשעבר