אל תאטמו אוזניים, תפתחו את הלב והטלפון כשצריך…

שיתוף ב email
שיתוף ב print
למה התעלמתם?!?
אני כותבת אליכם שכנים יקרים, קהילה וחברות.
יודעת אני כי הכל מאת ה' ואם זה מה שרצה הבורא, איני יכולה באמת לבוא אליכם בטרוניה.
אני יודעת יודעת כי זו לא דרכה של היהדות להאשים ולחיות כל הזמן את ה:
"אכלו לי"
"שתו לי"
"עשו לי"
ו"אילו לסבתא היו גלגלים…"
אך בתוכי בוערת אש ה"צדק", הרצון שלפחות ידעו ואולי,אולי ילדים ובני נוער אחרים יוכלו לחיות חיים יותר טובים.
להינצל ולהשתקם מוקדם ומהר יותר ממני.
קשה לי להמשיך הלאה כשעולם כמנהגו נוהג, שותק וממשיך הלאה.
מספיק שתקתי.
די לאלימות, די!
כעת יכולה ומסוגלת לזעוק את זעקת ה"הצילו" של אז, של פעם.
כשהייתי קטינה, קטנה חסרת אונים אל מול הורים "חזקים".
כן ממש כך.
להילחם? עם מי? אין פה "כוחות"!
הם הדמות המבוגרת ה"שולטת" חזקה פיזית ואני? החלשה. חלשה. חלשה.
את הצרחות שלי שמעו עד מרחק של כ-10 דק' הליכה מהבית לסופר! (הגיוני? את זה תשאלו את אחי ואחיותי שדאגו לעדכן אותי "אלו בושות" עשיתי)
רוצה לציין שזה קרה בקהילה לא חרדית, בעיקר בכדי להגיד למי שיטען שזה קשור לקהילה, שלא כך הדבר, זה מתוך החוויה שלי. 
להיפך. האמת, שמנהלת התיכון והמורות שלי היו הראשונות לזהות ולא רק, הן גם נסעו לביקור בית אצלנו.
מדובר כאן במרחק של כשעתיים נסיעה שהן הקדישו עבורי ואין לי מילים להודות להן כיום. כל זאת בזמן ששכנים הגרים בסמוך אלינו, לידנו, בתוך הבנין, שתקו!
ש-ת-ק-ו.
איפה הייתם? איפה?
למה הייתי צריכה לעבור את השנים הללו בסבל, בפחד קיומי, בסכנה, בהפקרות ורק בתיכון לקבל את העזרה?
שוב,  איני רוצה לבוא בטרוניה אך זה מאוד קשה לי שלא לזעוק את זעקתי.
אנא הבינו אותי, אני כותבת כי זה שורף ובוער בי.
חשוב לי, בבקשה אל תשתקו,
אם אתם שומעים צרחות צעקות, קללות, רעש של חפצים נזרקים, אם טתם רואים ילדים שנזרקים יחפים אל מחוץ לבית
(בלילה וביום) לידכם, קומו, תדווחו למי שצריך – משטרה, רווחה או רבנים – והיום יש אפשרות שלא יידעו מי דיווח בכלל.
תאזרו אומץ למען הקטין/נה שלהם אין את האומץ או את היכולת לעשות זאת.
הם רועדים מפחד מה יקרה להם אם ילשינו! וכמו שנאמר :"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" אלא מישהו מבחוץ יכול לסייע
מקווה שהמכתב זה יהיה לתועלת…
ממני,
ילדה "מוכה" לשעבר
לבקשת הכותבת (האמיצה) הטור עלה בעילום שם. מערכת האתר החליטה להעלות אותו  לאחר התייעצות, עם זאת במידה ויש הערות או מחשבות ניתן לשלוח לנו: kollkvoda@gmail.com

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

5 תגובות

  1. מעריצה אותך
    לקחת את הכאב למקום של חשיבה על השני
    על איך עוזרים לעצור מקרים נוספים כאילו…
    זו בעייני גדלות
    תודה על הקריאה
    בתקווה שלא נצטרך להשתמש בה…

  2. כמה שאני מבינה אותך בתור אחת שגדלה כך ולא היה מסביב אף אחד שיעזור רק אחריהחתונהשלי ב"ה הצלחנו לעזור קצת לאחיות שנשארו בבית

  3. אני גם רוצה להוסיף שעל פי חוק "חובת דיווח" ,שכנים, קרובי משפחה וכמובן צוות חינוכי מחויבים להודיע למשטרה או לרווחה על כל חשד להתעללות מכל סוג או הזנחה. עונש על אי חובת דיווח יכול להגיע גם למאסר בפועל.
    הקריאה חשובה ולא כל כך מהר מוציאים ילדים מהבית.. אז אל תחששו, תדווחו!!

  4. "ילדה יקרה"
    אוי אוי אוי, כמה שזה כואב ועצוב!!!
    כן , את צודקת. לפעמים לא יוכלו לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה….
    בואו ונהיה ערניים ואכפתיים לסביבה שלנו.
    נפתח את הלב!!, ננסה לחשוב בזהירות ובכבוד איך אפשר לעזור בלי לפגוע.
    כדי שבאמת לא נצטרך לתת את הדין על ההתעלמות…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.