מי שמנו לשופטים?!/ צביה הנדלסמן

את הסיפור הזה אשכח לעולם. 

הוזמנתי להרצאה בנושא 'התמודדות' לפני קבוצת בנות המתמודדות עם הידיעה מראש שהן חסרות את כלי ההולדה ולא תוכלנה ללדת לעולם. עפ"י ההלכה, הבנות המדהימות הללו יכולות להינשא רק לגבר שקיים מצוות פריה ורביה, שיש לו כבר לפחות בן ובת.                                                                                                             

כשהגעתי למקום ההרצאה, פתחת לי את הדלת בחורה מקסימה שהכרתי הרבה שנים ולא ידעתי על ההתמודדות שלה. באותה תקופה גם עסקתי בשידוכים בפועל וניסיתי להציע לה הרבה הצעות. לא הבנתי למה היא פוסלת על אתר כמעט כל הצעה למרות גילה המתקדם עד כשיום אחד היא אמרה לי אני מעדיפה מישהו שיש לו ילדים ולא הוסיפה. ומאז לא נפגשנו.

כשהיא פתחה לי את הדלת, היא אמרה: "ידעתי שאת לא יודעת על ההתמודדות שלי ולא רציתי שתהיי בהלם כשתגלי אותי בין הבנות".

מלבד הרגישות החכמה שהתפעלתי ממנה באותם רגעים. חוויה זו הותירה בי רושם ומסר חזק לחיים: "לעולם לא נדע הכל וגם לא חלק ממה שעובר על אנשים. ולעולם לא נוכל להבין וחלילה לנו לשפוט".

הבחורה המקסימה הזו התחתנה עם אלמן ומגדלת את ילדיו. גדולה מהחיים!

חשוב להדגיש: למרות הסיפורים, אל תקפצו למסקנה שכל בחורה מעוכבת יש לה בעיית הולדה חלילה ואת דעתי על נישואי רווקות עם גרושים/ אלמנים עם ילדים כבר כתבתי בכתבה קודמת.

אבל הנה מה שכן חשוב להגיד ולשאול: מי שמנו לשופטים?

כמה פעמים עולות בך המילים, במחשבה במקרה הטוב ועל הלשון במקרה הגרוע "איזו בררנית…" או "איך היא יכולה להרשות לעצמה להתפנק, שתיקח מה שיש וזהו" ואפילו "בסוף כולם מתמודדים, אז שתתפשר כבר".

האם ניסינו פעם לחשוב מה עובר על רווקה? אבל באמת לחשוב!

כמה אכזבות, כמה תסכולים, כמה כאב, כמה ייאוש וכמה על סף איבוד תקווה, גם כש"המייק-אפ" מכסה היטב והיא נראית מליון דולר.

כמי שעוסקת עמוק בתחום וחוותה על בשרה, יודעת ומאמינה שהדברים ממש לא כמו שהם נראים, שהבנות הגדולות מהחיים שמתמודדות עם חוסר הוודאות על חייהן, עם הבדידות ועם הכמיהה לקשר אמיתי עם בן זוג משלהן, עם הגעגוע לערסל תינוק שהן ילדו ועם הרצון העז להקים משפחה.

הן צריכות משהו אחר. הן לא תבקשנה, אבל זו החובה שלנו, של אלו שזכו לבנות את ביתן: במקום לשפוט נאיר להן פנים, נחשוב בכנות על הצעות מכבדות ורלוונטיות. ואם הצענו הצעה, ננסה לקחת אחריות ולנהל אותה בבגרות ובאכפתיות לחברה/שכנה/מכרה/קרובה שמייחלת גם לבנות את ביתה. וכל בית שנבנה כאילו נבנה אחת מחורבות ירושלים. וכך גם נקרב את הגאולה!

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

החיים שלפני ואחרי / צביה הנדלסמן רשו"ת השידוך: הגל המפתיע של הקורונה שוב פסח ואני לבד/ צביה הנדלסמן לגשת או לא לגשת? על הצעות שידוכים מורכבות/ צביה הנדלסמן כל המשמח חתן וכלה כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים"/ צביה הנדלסמן