תמונה: pixabay
סיפור עתיק שמתאים מאוד לימינו:
דמעות חנקו את גרונו של היהודי. הוא ישב מול הרב עובדיה (עבדאללה) סומך, מנהיג יהדות עיראק לפני כ–150 שנה, וכמעט לא הצליח לדבר. הוא התחיל לספר לרב על כל חטאיו ומעשיו הרעים, אבל בכה ולא הצליח להמשיך. "אין לי תקווה", אמר וכתפיו רעדו, "יש לי כל כך הרבה צרות ובעיות, אני אבוד".
הרב סומך שתק, הביט בו באהבה, וכשהאיש השתתק אמר רק דבר אחד: "ו…?".
האיש לא הבין למה כוונתו. הוא הביט ברב, חיפש רמז, ואז אמר: "לא הבנתי, זהו".
הרב חייך ואמר: "ו…?".
האיש עדיין לא הבין למה כוונתו. הוא הרי סיפר את כל צרותיו ובעיותיו עד הסוף, אין המשך. כאן הסיפור נגמר.
הרב סומך הסביר: "מתי מסתיים סיפור? כשאתה מחליט לסיים אותו. אפשר לספר על חטא, אבל אפשר להמשיך ולספר איך תיקנת. תמיד אפשר להוסיף סוף חדש לעלילה. הסוד הוא לא לעצור בייאוש, אלא תמיד להוסיף את ו' החיבור, את האות ו', שפותחת משפט חדש, אופק חדש, עתיד חדש. ו…?".
הרב סומך רמז לאיש שגם אם אנחנו מרגישים שיש לנו עכשיו אך ורק בעיות בחיים, זה לא תמיד סופי. גם כשמדובר במצוקה אישית שלנו, וגם כשנראה שהכול אבוד ברמה הלאומית — תמיד אפשר לנסות להוסיף את ו' החיבור, ולהמשיך את הסיפור לכיוון טוב יותר.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
