'נסתדרות' דרכי ה'

תמונה: freepik

בתוך ביתי הקטן והצנוע נפתח חמ"ל. עד לפני רגע הייתה בו שבת, גביע
היין של הבדלה עדיין על השולחן, כיסוי החלות השבתי עומד מבויש.

המשפחה המורחבת, מכרים, חברים כולם פה מסביבי. הם הגיעו עם צאת השבת ולא מפסיקים להתעדכן ללמוד כל פרט, הטלפונים לא מפסיקים וכולם תוהים ולא מבינים מה עושים עכשיו?! אני מרגישה שקולות הרקע אולי מרגיעים את הסובבים. אותי הם מלחיצים. צורב בנשמה לדעת שאווירת השבת הייתה ונעלמה. אני חלשה ושברירית, מבינה שאין לי במה להילחם, אין לי כוחות לעמוד איתנה כרגע, אני
משחררת, נותנת לכאב לפלח את גופי.

דביר, הבן השני שלנו – בן העשרים, קיבל טלפון ונקרא גם הוא בצו שמונה להתגייס ללחימה. אני לא מצליחה להשלים משפט מרוב בכי, אבל דבר אחד ברור: אין מצב שבסיטואציה הזו שבר אברהם שבוי בעזה אני גם אדאג לעוד ילד שילחם בעזה. דביר נשאר איתנו. בבית. נקודה. פתאום זה מכה בי. הייתי בסיפור דומה. אז לפני ארבע שנים, שנים ספורות לאחר חזרתנו בתשובה, זוכרת כמו היום את הצלצול בדלת של יוסי שושן (חבר של טל בעלי מ'איחוד הצלה'), צלצול ששינה את חיינו לנצח. "נוסעים לבית החולים. טל עבר תאונה קשה".

טל היה פרמדיק, חובש כונן של 'איחוד הצלה'. הוא קיבל קריאה להחייאה של ילדה קטנה, עלה על אופנוע האמבולנס שלו ויצא להציל חיים. בדרך, הגיע משום מקום ג'יפ ופגע בו. טל נפצע פגיעה רב מערכתית, ממנה התחילה מלחמה על החיים שלו (וגם שלנו).

חודש אחרי התאונה טל עבר גם אירוע מוחי בעקבות התאונה. ארכו שנתיים של אשפוז ושיקום עד שהגענו למצב בו היום טל מרותק לכסא גלגלים, סיעודי ,100% מלווה במטפל צמוד ומתקשה לדבר. אני עם חמישה ילדים בבית, הקטן בן שנתיים. מתחילה אט אט ללמוד שגרת חיים חדשה.

במהלך הימים הבאים אני נכנסת לחדר. לא רוצה את כל האנשים בבית, רוצה להיות לבד, רוצה לבכות לאבא, להתבודד. עוד ועוד אנשים מגיעים. שכנים, מכרים, משפחה. כולם מצפים שאצא, שאבוא לסלון  לפינת האוכל שהפכה לחמ"ל אמיתי.

ואני? כלואה בתוך עצמי, כאובה. כאב עמוק, פשוט מסרבת להיות. אנשים נכנסים לחדרי, מנסים לדובב, לשתף, לחלוק, לנחם.

ואני שונאת את הרגעים האלה יותר ויותר. רוצה להיעלם, להיות שקופה ופשוט לברוח, אולי מעצמי אולי מהכאב הנוראי, מהתמודדות.

יש פה חמישה ילדים ובעל נכה שצריכים אותי, ואני כמו ילדה קטנה ואבודה: פשוט לא רוצה להיות. כלום. רוצה לוותר, לשקוע, להתמסר לצער.

לא מסוגלת להתמודד עכשיו עם כלום. שלא ינגנו לי כמה כוח יש לי וכמה אני חייבת להתמודד. עכשיו אני שונאת את המוזיקה הזאת של חיי.
השעות חולפות. הבית הפך להיות קר ומנוכר, רעשי רקע ורעשי קרע חזקים של פרשנים שמפרשים את המציאות העגומה שעם ישראל עובר בשעות אלו. טירוף אמתי. טרור במדינת ישראל. אמאלה!! מסרבת

להאמין שזה הבית שלי. איך יכול להיות? לאן נעלמה לה השבת הקסומה האהובה שלי? נעלמה כמו הבן השבוי בעזה, כאלו מזדהה עם הכאב העצום שלי, מלטפת, מכילה, מחכה עד שיופיע. הבית מתמלא והאזעקות מתמעטות, מתגמדות לעומת הצער הענק שבליבי הקטן. אני חייבת
ללמוד אט אט שגרת חיים חדשה.

לאחרונה, יש מילה שמקורה בטעות כתיב שלי, אבל היא מצאה חן בעיניי ואימצתי אותה לליבי: ״נסתדרות״ דרכי הקל, אין מקרה. הכל מכוון.

ופתאום אני מרגישה שהנסתרות-נסתדרות משקף את חיי ומצבי. אני יודעת שלמרות הנסתר, השם מסדר את הכל ואני יכולה לנוח ולהישען עליו. כאילו הוא מדבר אלי גם מתוך המילים, שולח סימנים, אני כאן ואני לא עוזב!

אנא התפללו: בר אברהם בן ג'וליה שיחזור הביתה בריא ושלם

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ לשיח נשי חרדי 'קול כבודה' לחצי כאן

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

כל פגיעה שווה כסף… כשביתי שאלה אותי " מי זה דונלד טראמפ …" והוסיפה בלחץ "מי יענה לי על כל השאלות?" צו שמונה – עשרה / בתיה הי גם לך הוא פלש לבית? הזמנה אישית: סקרנית להכיר את אביטל אוחיון מקרוב?