תמונה: pixabay
ביום כזה, יום היארצייט של מרת שרה שנירר ז"ל, אני עסוקה במחשבות. מחשבות ורגשות מעורבים, אכן זכינו להמשיך בדרכה, להיות חלק משרשרת דורות מפוארת של 'בית יעקב' וזה לא מובן מאליו.
לא מובן מאליו שבנות ישראל הכשרות יודעות תפילה מהי, פרשת שבוע והלכות. לא מובן מאליו שבכל בוקר צועדות אלפי נערות ובנות לכיתה בה הן מתקבצות יחד וגומעות שיעורי יהדות, תורה בקיאות תורה עיון, ביאורי תפילה, וגם… חשבון אנגלית והנדסה.
מנסה לדמיין את קראקוב מלאה תלמידי חכמים ובחורי חמד שקועים בתורה, והבנות? בבית, או…מחפשות קרבה להשכלה ולידע רחוק מאוד מהיכלי התורה.
המהפכה המרגשת שחוללה מרת שרה שנירר והקימה את 'בית יעקב' , ממשיכה להתחולל.
ובכל זאת חולפות 12 שנות לימוד ועוד שנתיים של י"ג -י"ד רוכשת מקצוע, חולמת על בית שכולו תורה וקדושה, עם בעל שישב עמוק בגמרא, ישקע בלימודו, וילדים רכים וטהורים ישננו משניות, ובנות טובות שימשיכו בשלשלת בית יעקב. כך להמשיך להיות מבלי שיפריעו וירעישו. לך. לנשמתך.
ואז…
בלי הרבה הכנה.
בום.
את יוצאת לעולם הענק, את כבר לא בעיירה בקראקוב. את כבר לא בתוך ספינת בית יעקב.
לא בכיתה העוטפת עם המורה שיודעת כמעט הכל, ומתווה לך דרך.
זה פתאום,
את,
והעולם,
העולם הענק שבלי שתרצי הוא פולש לתוך הבועה הסטרילית.
זו שהתרגלת לחיות בה. לנשום רק את האויר הטהור, לנוח בה, לא להתעמת עם העולם, להניח לו שישאר בחוץ, רחוק, עם שלט וירטואלי "אין כניסה לזרים".
העולם בחוץ, מסתבר לא מאוד מפחיד, הוא מסנוור, ואולי גם נעים, אבל מהר תזדחל לה תחושת הבדידות. כשהבוסית תסנן משהו על "החרדים האלה…" ותישמט לך הלסת. ולא תדעי את נפשך.
כשהחברה בעבודה תרמוז ש "מה כך אתם נפגשים בשידוך???" ותהיי נבוכה, והבוסית שוב תתלונן "מה כל כך גרוע בוואטאפ???" ואת לא תנסי להסביר את מה שליבך חפץ למי שלא מבין את שפתך …
ואופס תקפוץ איזו כתבה או יגיע לך מייל – מעולמות זרים.
כי כך זה, את כבר ילדה גדולה. יצאת כבר מהחדר החמים בקראקוב.
את צריכה לייצר בתוכך בית יעקב.
אני כבר למדתי, גם ברשת הסוערת יש לי פינה שקטה בטוחה מכילה ומחזקת.
אתר קול כבודה בשבילי הוא עוגן ורגיעה.
המשך של הבועה.
תודה לכם צוות מופלא.
לא יודעת עד כמה אתן יודעות, הבאתם כאן בשורה.
אבל בטוחה שאת שלא שיערת, רואה, יודעת ושומעת שם מלמעלה
השיר באדיבות אלישבע פישר – אולפן וסאונד 054-8424-873
מילות השיר:
כתבה לאה לנדא
חושבת עליך יותר מתמיד
דווקא ברגע הזה
וחשה איך לבבך מרעיד מגודל המחזה.
אישה קטנה, חייל יחיד מול כל הרחובות,
האם צפית כזה עתיד, או לא העזת לקוות?
פזמון
שפירפר בך חלום תמים, ולא ידעת עדיין איזה,
האם שיערת שיערת שיבואו ימים, כמו היום הזה?
האם עלתה כזו תמונה, כזו תמונה בציורך,
בקרקוב כשילדה ראשונה פסעה אל תוך חדרך?
כשהבטת בשתי עיניה ולחשת לה שלום,
האם ראית אז בפניה את פנינו היום.
ובערב כשהלכה וקווית שתחזור אליך,
הצלחת לראות בחשכה את "בית יעקב" מול עיניך?
פזמון…
שאי עינייך ראי את כולן, איך נקבצו ובאו
הן מרימות לך את דגלן – כי כל שלהן שלך הוא.
בקרקוב כבר כבו האורות והלכה ילדה לביתה,
ראי מאז כמה דורות חוזרים אליך עתה.
תגובה אחת
פשוט מרגש!! השמעתי לבנות שלי משום מה לא לימדו אותם בבית ספר את השיר אני גדלתי על זה🤍