נאמר במשנה-ראה את המציאה ונפל עליה, ובא אחד והחזיק בה, זה שהחזיק זכה בה.
מדובר על אדם שראה מציאה על הקרקע ושכב עליה כדי להראות שהוא זכה בה ראשון, ובאותו זמן הגיע אדם אחר וגם הוא החזיק במציאה, הדין הוא שזה שעמד והחזיק בה, המציאה שלו.
וביאר הרבי מנחם מנדל מקוצק זצוק"ל: זה שנפל על המציאה לא זכה בה מאחר שעשה השתדלות יתירה, באופן שאיבד את שפיות דעתו עד כדי כך שנפל והסתער על המציאה.
והיה עליו רק ללכת בנחת למציאה וליטול אותה בלי חשש שמישהו אחר יקדימנו. ולהאמין שהכל קצוב משמיים ואין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלוא נימא.
כתב 'בית הלוי': 'ומי שמרבה בהשתדלות יתירה מכפי הנצרך, עונשו מן השמיים שיוסיפו לו על הצטרכותו להשתדל ולא תוזמן לו פרנסתו, אלא רק על ידי יגיעה יתירה'.
צריכים להאמין שפרנסה מגיעה רק מה' יתברך בלבד. ומצד שני יש חובה לעשות השתדלות כדי לקיים את הגזירה של: "בזעת אפך תאכל לחם"
אבל, 'בדרך שאדם רוצה לילך, מוליכין אותו'.