פעם שמירה על רצף היתה עקביות ראויה לשבח.
היום, רצף זה מושג שכדאי לתפוס ממנו מרחק, אחרת נתוייג כחסרי הבנה של קודים חברתיים ועוד כמה מיומנויות. ולמרות שלרצף יש 2 קצוות, וכולנו ממוקמים עליו היכנשהו, בין אם נרצה ובין אם לא – אנחנו מעדיפים להתעלם מהעובדה הזו, להנהן בחמלה על ההוא שנולד על הרצף, לשמוח על כך שנולדנו אנחנו עם טאקט ותפיסה חברתית מפותחת.
נולדנו עם טאקט ותפיסה חברתית מפותחת?
יותר מדי פעמים בני אדם סביבי נטלו תפקידים מביכים בסצנות טרגיות עד כדי גיחוך. יותר מדי אנשים אמרו משפט שחרץ גזר-דין-סומק על העומד מולם, ולא – לא כולם שמו לב לצבע האדום, לא היו מספיק רגישים בשביל להחוויר בהתנצלות.
ואלו היו אנשים טובים. או לפחות אנשים שמנסים להיות כאלה, אנשים כמוני. אנשים שלפעמים בלעו את הלשון אחרי שהיא השתוללה בחופשיות בין המילים, ונשמו רגע אחר כך נשימה שטוחה, מבוהלת, ניחמו את עצמם: "מטעויות לומדים". או שלא, כי חלקם, כמו שציינו – ויתרו גם על מחשבה תחילה וגם על לאחר מעשה.
וטעויות לשוניות, כך לימדו אותי תגובות מדממות של נפגעים, הן משהו שאפשר לתקן רק שחור על גבי לבן, ורק לפני שהן יורדות לדפוס. הלמידה מועילה לטועה, ולא למי שספג את המחיר שלה, ללב ששוכן בתוכו. ולכן, בהחלטה חרישית התחלתי לאחוז בפלך השתיקה, עד שגיליתי שהיא יכולה להיות אגרסיבית יותר מאלימות מילולית.
"למה את לא אומרת כלום?" שאלו אותי בדאגה. "למה את שותקת?"
היו כאלה שכבר כמעט קבעו לי פגישה עם פסיכולוגית, שתחלץ אותי מהדיכאון אליו הן שלחו אותי בוודאות עמוקה. היו כאלה שחשבו שמשעמם לי, הן לא ידעו איזו תגלית ביקרה אותי בחשאי: אין יותר מרתק מלקחת תפקיד של צופה בהתנהגות המין האנושי, ועוד יותר – הנשי.
היו כאלה שנעלבו. "יש לך ביקורת כל כך שלילית שאת לא מעיזה להגיד אותה בקול". נתונה באותה תענית דיבור – כמובן שלא עניתי. אחר כך היו דיאגנוזות שחורות יותר. היו שתהו אם יש לי אוטיזם בעקבות חיסוני הקורונה, היו שהכריזו שזו תוצאה של הלם קרב (ואז מה אם אני ירושלמית שמתחשק לה לצאת למרפסת כשיש אזעקה), והיו שלחשו בעוגמה: טוב, מזמן חשדנו שיש לה בעיית תקשורת.
אחר כך היה רצף מרשים של אבחונים על הרצף, כולם נעשו בטאקט ורגישות של פיל בחנות, ואז נשבר לי מלהיות בובת חרסינה אילמת ופתחתי את הפה בחזרה.
"או", אמרו כל יודעי דבר, חכמי העיתים ונביאי הזעם. "אי", הם גנחו בהשתוממות חסרת מילים. אז היא נשארה צינית, הם נענעו את הראש. "חשבנו שזה עבר לה ביחד עם היכולת לתקשר".
"אה", הם גמגמו פתאום, אנשים טובעים עם כוונות תובעות. "אולי היה עדיף שתישאר ככה, לפחות כשהיא שתקה היא הייתה היחידה שסבלה". ואני- נבוכה כולי, בלעתי את הלשון,
הפעם סופית.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
