"כמה פעמים אישה אחת יכולה להגיד הגומל?". את המשפט הזה אמרה לי ד"ר יהודית נחום בשבת. הגעתי להרצות ליס"ר של אוגדת 98, היחידה שמטפלת בפינוי חללים מאז שמחת תורה במסגרת שבת חיזוק למשפחות. היא אשתו של אלירן המ"פ, היא בירכה "הגומל" ונראתה לי מוכרת. אז ניגשתי אליה, וכך היא סיפרה, לא נגעתי:
"אנחנו ממושב שוקדה, ממש סמוך לקיבוץ בארי. ב-7.10. בעלי הוקפץ למילואים בבוקר ואני נשארתי עם חמישה ילדים בבית, הקטן היה תינוק, חודשיים אחרי לידה. זה 'הגומל' הראשון, על הלידה.
אחרי שבעלי יצא קיבלתי טלפון. אני רופאה, וביקשו שאקים נקודת טיפול לפצועים במושב כי אנשים לא יכולים להגיע לסורוקה. העברנו את הילדים לשכנים שלנו ורצתי לבית הכנסת של היישוב תחת אש וירי, שם הוחלט להקים נקודת קליטה ומיון של פצועים. בקושי היה לנו ציוד – אלונקה אחת, כמה תחבושות אישיות ושקיות עירוי… התחילו להגיע אלינו ברגל צעירים שרצו בשדות דרך היער ממסיבת הנובה. הבנו לראשונה מה קורה. לפנות בוקר של יום ראשון התפנינו מהמושב, כולם בריאים ושלמים. זה ה'גומל' השני שלי.
"היינו מפונים. משם אני מכירה אותך", היא אומרת לי, "נפגשנו כבר בשבת במלון נווה אילן, עם מאות מפונים מהעוטף. היינו שם במשך ארבעה חודשים לא פשוטים, אבל זכינו לחסד בלתי נתפס של עם ישראל".
ודווקא פה קולה נשבר, כשהיא מדברת על החיבוק. "כמה התנדבות, כמה חסד, אי אפשר לתאר במילים את העם שלנו. ארבעה חודשים לבד במלון עם 5 ילדים, ולא הפסיקו להרעיף עלינו אהבה.
ואז היינו המושב הראשון שחזר הביתה לעוטף, וחזרתי לעבודה. אני רופאת נשים בסורוקה, ואלירן – במילואים. סבב בעזה, סבב בצפון, עוד שני סבבים בעזה. מטפל יחד עם הפלוגה שלו במשימות הכי קדושות, במאות חללים.
ובמקביל, ישראל משנה את המציאות – חמאס, חיזבאללה, סוריה ועכשיו איראן. ואז הגיע יום חמישי האחרון. קרה לנו בסורוקה נס, פשוט נס. הייתי בערך 500 מטר ממקום נפילת הטיל, בסוף תורנות של 26 שעות. בדיוק סיימנו להעביר את כל המטופלות שלנו למרחב המוגן, רגע לפני פגיעת הטיל.
אני לא בטוחה שאנשים מבינים את גודל הנס – יום לפני כן פינו את קומות הבניין שנפגע, העבירו מחלקות שלמות לאזורים ממוגנים יותר, וכך בעצם ניצלו חיי אדם. הטיל נפל בדיוק על הבניין שהיה ריק ממטופלים. זה לא יאומן. אז עכשיו בשבת בירכתי שוב ה'גומל', בפעם השלישית בשנתיים.
אני מרגישה שקיבלתי את החיים במתנה כמה פעמים, ולכן כל בוקר מודה לאלוקים על השליחות שלי בעולם הזה, שאני צריכה למלא".
ואז היא מראה לי שרשרת. כבר שנה וחצי היא מסתובבת עם שרשרת שעליה חרוט "מזמור לתודה", פרק ק' בספר תהילים. "אנחנו כל הזמן מסבירים לילדים שלנו שיש להם את הזכות לומר שההיסטוריה של עם ישראל עוברת דרכנו, ושבכל שלב צריך לראות את הטוב ולהודות עליו. שמה שעובר עלינו הוא חלק מתוך תוכנית גדולה, שבה הכל מתהפך לטובה."
איזה מזל שניגשתי. איזה שיעור קיבלתי. וכל זה היה כמה שעות לפני התקיפה האמריקאית באיראן. תודה, ד"ר יהודית נחום. שנדע כמוך, להודות. וכמו שהקהל עונה, אחרי ברכת הגומל: מִי שֶׁגְּמָלֵךְ כָּל טוּב, הוּא יִגְמְלֵךְ כָּל טוּב, סֶלָה.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
