היי, שמי מיכל, בת 42, אם, אשת מקצוע בתחום הפרסום, ב"ה מחזיקה משרד מהמם עם לקוחות קבועים ומדדים שמעידים, ובכל זאת, בכל שנה מחדש, כשהתאריך של תחילת שנת הלימודים מתקרב, משהו בפנים מתכווץ. זה לא געגוע לתקופת הילדות. להפך: זה זיכרון של כאב שלא עובר. כי בגיל 14, כשכולן קיבלו מכתבי קבלה אל הסמינר, המעטפה שלי לא הגיעה. החוויה הזו, שנראתה לסובבים "עוד שלב בדרך", הייתה עבורי שבר בלב, כזה שנשאר פתוח גם שלושים שנה אחרי.
אני זוכרת את הבוקר ההוא, כשהחברות בבוקר קראו זו לזו וסיפרו על המכתבים ועל הטלפונים שהגיעו מסמינרים שונים, בתשובה חיובית. הן קפצו מהתרגשות. הסתכלתי עליהן וקוויתי שאולי שלי רק מתעכב. אבל בבית, היה שקט צורב. ההורים שלי היו נבוכים, לא ידעו בדיוק מה לומר. הלב שלי נותר בחוץ, כמו ממתין ליד הדלת שנשארה נעולה. הסביבה המשיכה הלאה: לימודים, שידוכים, עבודה, חיים. אבל אני, בפנים, נבלעתי בתוך שאלה אחת: "מה לא בסדר בי?"
אבא שלי ניסה לערב עסקנים, רבנים ואת מי לא. אבל לאחר שבועות של ריצוץ הנפש שלי והסבר מעמיק למה אני לא טובה ולא מתאימה ולא מספיק בשביל להתקבל לסמינר, הברירה היחידה שהיתה היא לשלוח אותי לסמינר רחוק, בתנאי פנימיה, מתגעגעת למשפחה, מנסה להנות מכל הטוב שיש מסביב, אבל עדיין זוכרת שהורחקתי, כי לא הייתי מספיק טובה.
הזמן עבר, הייתי תלמידה למופת, אהבו אותי במסגרת ההיא ואני אהבתי אותן, רכשתי מקצוע ונישאתי לבחור מצויין. הפכתי לאמא, בגרתי. ועדיין, בכל שנה, בשבועות של סוף אוגוסט ותחילת ספטמבר, הנפש מגיבה כמו אז: דופק מואץ, ערפל של עצב, לפעמים אפילו בכי חסר פשר. מה יש שם, בזיכרון ההוא, שעדיין אוחז בי? התשובה פשוטה וכואבת: דחייה יוצרת פצע של חוסר ערך והוא לא מתרפא בקלות.
אם הייתי פוגשת ילדה אחת, בת אחת כזו שלא התקבלה, שלא יודעת לאן פניה מועדות, הייתי רוצה לחבק אותה, את הילדה ההיא. לומר לה שהיא לא חסרת ערך, שמעטפה אחת לא שווה את הלב שלה. הייתי רוצה לומר, למי שמקבל החלטות: תזכרו שישנערות שלא מתקבלות והן נושאות איתן צלקת אמיתית, לפעמים לכל החיים. לפעמים מספיקה מילה טובה, חיוך, הזמנה לנסות שוב, כדי לחולל הבדל.
האם אפשר לרפא את הלב? אני מאמינה שכן, אבל זה לא קורה ברגע אחד.
היום, לאחר שנים אני רוצה להגיד לכל אחת ואחת – כשאת פגועה, חשוב ואפשר להתחיל ריפוי בטיפול, בשיחה, בכתיבה, בהודאה על הצלקת. לפעמים, דווקא המקום הזה הוא שמביא לי כוח: להבין, להרגיש אמפתיה, לא להחמיר עם עצמי ולאהוב את הילדה ההיא, שעדיין גרה בלב שלי.
בכל שנה, יחד עם הילדים שלי שמתרגשים לקראת הלימודים, אני מבקשת מעצמי להרפות מהפחד, להזכיר לעצמי שאני לא אותה ילדה שנדחתה. אני בוחרת לעצמי משמעות אחרת לתאריכים האלה, משמעות של סליחה, ריפוי ושל בחירה לראות בי טוב, למרות כל מי שבחר לא לראות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
