פירות חורף בטעמים / סיפור קצר מאת רחלי פאהן

ב' בכסליו ,תשפ"ד , 17:00

"ביפ". מכונת הקפה הבהבה בהתרסה מול שירי , כאילו אומרת לה "השעה 5 וסיימת כבר את יום העבודה שלך לפני חצי שעה, פשוט לכי"

שירי דפקה עליה בתסכול והתעלמה מצג המכונה שהמשיך להבהב את המילים " CALL SERVICE" כמו חורץ לה לשון.

אורה המזכירה יצאה מוקדם היום והזמנת שירות טכנאי לאספקת הקפאין שלהן תחכה למחר.

שירי נשענה על הבר במטבח העובדים, היא כל כך עייפה, התאומים מוציאים שיניים ולא הניחו לה וליואל, הם ישנו במצטבר אולי שלוש שעות הלילה, אורי גם משפשף אוזן  ונריה עם פצעים בפה.

עוד כמה שבועות מתחילה חופשת חנוכה בבתי הספר ובגנים והאם רק נדמה היה לה שהיא מריחה את ריח לביבות הבטטה של דודה נטע ,כשהיא יוצאת מהמשרד?

טוב, היא מתנודדת שיכורה מעייפות, היא כנראה רוצה להריח את זה ולהיזכר שפעם הייתה לה חופשת חורף של שבוע שלם. זה היה ממש מזמן אולי ביקום מקביל.

יואל,בעלה, יצא היום הבוקר ליומיים השתלמות לפני בחינות הסמכה לרבנות שיערכו בסוף החורף.

ואימא שלה תבוא לעזור לה כל יום עד אחרי ההשכבות. היא לא רצתה לספר לה שלא תטרח, אבל יואלי קפץ אליהם אחרי סדר ב' ושיתף אותם לתומו .

אימא שלה מיהרה לחמם לו מרק קישואים ,גדשה אותו בנודלס ויצאה למרפסת להתקשר אליה.

" אני אאסוף אותם מהמטפלת כשיואלי לא כאן,רק שיהיה ברור" ככה היא פתחה את השיחה ולשירי לא הייתה אפשרות להתנגד "אשאר עד שתגיעי ואקלח את הקטנים"

שירי מזגה לעצמה חלב קר מהמקרר ,שלפה מהתיק  שקית נייר עם סינבון מתוק והתיישבה מול קיר הזכוכית הענק שעיצב את המשרד בחברת התכנות שבו עבדה.

העיצוב היה מודרני מינימליסטי : בר ענק במטבח העובדים, קיר זכוכית שמשקיף אל דיונות אשדוד ואמור להשרות על המתכנתות רוגע ויצירתיות וחלל פתוח עם עמדות אישיות לכל עובד.

היא נוגסת בסינבון השבלולי שאמא שלה שלחה בתבנית עם יואל  ומתענגת על הארומה של הקינמון.

אימא תמיד מפרישה לה תבניות דוגמית בכל יום אפיה שלה.

"אוי,אמא, זה כל כך מחמם את הלב אבל לא היית צריכה" שירי התקשרה אליה כשהתבנית החמה נחתה על הבר ויואל הקציף להם חלב חם.

"אל תדברי שטויות "אימא שלה מעשית כתמיד, את עובדת כל כך קשה וגם תומכת ביואל ובלימודי הרבנות שלו שלא תחשבי בנוסף לכל אלה גם לאפות בערב, אני שבוע הבא מכינה פאי בננות, זו העונה שלהן"

היא חייכה כשנזכרה שנריה זחל בבוקר למטבח בחיוך מנצח כאילו הוא לא אחראי על העיניים הטרוטות שלהם וכשזיהה את המגבת המוכרת מתחת התבנית של סבתא הושיט ידיים.

הם נולדו בחג החנוכה, יחגגו עכשיו שנה, המתוקים שלה, תינוקות של חנוכה.

" ענווים,הגיע זמן גאולתכם" הנייד שלה מפזם עם רטט.

"שירי " ? אימא שלה נשמעת מרוחקת, והתאומים מתלוננים " אספתי אותם מהמטפלת" היא מתנשפת בעליה ונלחמת כנראה ברוח עם עגלת התאומים .שירי שומעת את זה ומקווה שהיא לא העמיסה על אימא שלה יותר מידי, היא כבר לא צעירה והגב שלה מידי פעם מזכיר לה את העובדה אבל היא לא חושבת לרגע להאט את הקצב.

"נראה לי שלנריה עלה החום" אימא שלה קובעת, היא מסיימת את הסינבון ושוטפת ידיים  "אמא,סליחה,התעכבתי כאן כדי לסיים כתיבת קוד למחר, אבל אני כבר יוצאת"

"שירי ?" לאמאל'ה יש שמיעה חדה "את נשמעת לחוצה מהפרויקט אל תדאגי את יכולה להישאר עוד שעה לסיים אותו, אני אקפוץ איתם לרופא ילדים, העיקר שתדעי שאת מוכנה למחר"

שירי שחררה אויר שהיה כלוא בריאותיה "וואו, תודה אימא, זה כל כך מקל עלי"

היא מזיזה את העכבר ששומר המסך יפנה את מקומו ומקלידה רצוף במשך 40 דקות.

שירי קיבלה קידום בתחילת חודש ונכנסה למחלקת AI  של החברה.

זה היה מבורך כי יואל לומד למבחני הסמכה לרבנות, ואין להם הכנסה אחרת כרגע חוץ מהעבודה שלה.

אבל בהחלט שהעבודה כאן תובענית יותר והנה היא נשארת לשעה נוספת רק בשביל שבישיבת הצוות מחר מנהלת הפרויקט שלה תהנהן בשביעות רצון .

היא שמרה את הנתונים גם בענן הראשי וסגרה את המחשב, הדיונות מולה מבעד לזכוכית היו צבועות עכשיו בשחור סמיך של ערב בשעון חורף, רוח חזקה כנראה מסחררת את החול, מחול המזמין עננים כבדים לריקוד משותף.

היא לקחה את הניירת שלה למגרסה, נוהל שהיא צריכה להתרגל אליו במשרד החדש.

דרכה למגרסה עברה דרך שולחנה של אורה המזכירה.

הוא היה עמוס ניירת ודי מבולגן, כוס טרמית חצי מלאה נחה בנונשלנטיות ליד  פד העכבר, לאורה פשוט לא אכפת להשאיר כוס קפה קרה וללכת כי ככה התאים לה.

אורה היא טיפוס פתוח וכנה, היא מנהלת לוגיסטית של כל המחלקה ושירי מצאה את עצמה לא פעם מפטפטת איתה בקפיטריה.

לוח המודעות שלה עמוס פתקי ממו נעוצים, שירי רואה דף ורוד עם לבבות במסגרת

"לאורה, בכורתי, הנסיכה שלי " גופן עגול מילא את הכותרת.

"חג שמח, אמא" על הפתק הייתה מודפסת תמונה של אישה כבת שישים, עם עשרות צמידים מקרקשים על ידה, נושקת לאורה בעיניים עצומות והן חבוקות יחדיו.

שירי זוכרת את הטבעת שאורה נפנפה בה למחרת , טבעת כסופה דקה עם חריטה עליה, באהבה מאמא.

זיכרון עמום מציף את שירי.

היא בת עשרים וחצי, בטקס קבלת תעודות, הן עמדו בשורה עם כפות ידיים מזיעות ולב הולם וחיכו להקראת שמן.

"שירי גלבוע" מנהלת הקמפוס לחצה את ידה בחום, הפלאשים הבזיקו, היא מחזיקה בתואר מהנדסת תוכנה, הישירה מבט לקהל האורחות, חלקן מחאו כפיים, או הניפו שלטים עם שמותן.

שלוש שנים רצו במוחה בהילוך מהיר, שנים של עמל, השקעה אין סופית ושקידה.

היא הרגישה כל כך מאושרת.

אח"כ הצטלמו כולן על הבמה אוחזות באחיזה חזקה כל כך את התעודות הממוסגרות וצחקו בפה מלא לבקשת הצלמת.

במרפסת הקדמית כשהמחיצה בינן לאורחות הכבוד נפתחה, הריעה המנחה.

מישהו מהקהל העיף קונפיטי צבעוני לעברן וכל האימהות והאחיות הגיעו לחבק את התלמידות החרוצות השקדניות.

היא זוכרת איך כולן שם התחבקו דמעו והצטלמו.

אמא שלה טפחה לה על הזרוע, חייכה: "ידעתי שזה קטן עלייך" היא הרימה קול לגבור על המוזיקה

ויצאה להזמין מונית כי הרעש באולם היה דרמטי מידי לטעמה.

לא היא לא מקנאה באורה, ממש לא.

היא זכתה בהורים מופלאים, ובאמא שתמיד דוחפת אותה קדימה ונותנת לה רוח גבית מלאה להגשים את עצמה.

אז למה כשהיא רואה אימהות מתחבקות עם הבנות שלהן היא לא מסירה מבט בחוסר נימוס מוחלט ?

אמא שלה היא יותר אשת מעשים.

היא מעבירה טביעת אצבע בצג הנוכחות ביציאה מהמשרד ומגרשת את המחשבות המביכות שהשתלטו עליה.

האוטובוס הגיע מיד, מחומם קלות וריק יחסית. היא תיקפה את הרב קו שלה וציינה לעצמה לא לשכוח להטעין אותו כי החופשי חודשי עמד לפוג." מחר, מחר " היא שכנעה את עצמה, כי עכשיו מוחה היה מלא ערפילי צמר גפן ועייפות אחת גדולה.

"את שומעת" תלמידת תיכון בחצאית קפלים עם פוני חלק לא התחשבה בתשוקתה של שירי לדממה לפחות עד לתחנה שלה.

"נועה, את חייבת לשמוע איזו פעילות חמודה הכנתי להן " נועה האלמונית כנראה הייתה טובה בהקשבה ובעלת הפוני הוציאה משקיות ענקיות עשרות סלסלות קש.

"זו פעילות לחנוכה לחניכות שלי" התפעלה מעצמה "בנושא פירות החורף שלי, כל אחת מקבלת סלסלה קטנה ובתוכה היא תמלא את הפרי שהיא כביכול מגדלת היא תציע בשוק פירות לחברותיה"

נועה כנראה אהבה והנערה צחקקה "טוב,לא התכוונתי פירות כפשוטו, גזרתי פירות שמאחוריהם כתוב מתנות בסגנון שונה שכל אחת יכולה לתת מעצמה "טובה באפייה" "טובה במדעים"  אח"כ הן מתיישבות לפי הגרלה וכל אחת בוחרת מה הפרי שהיא רוצה לקבל מחברה שלה, והן מתחייבות עד סוף שנה להעניק לה את מבוקשה"

המדריכה המוערצת השתתקה פתאום והקשיבה לנועה במבט מהורהר

"ברור, אני אכוון אותן" הנהנה, הקוקו שלה כל כך מתוח, איך לא כואב לה למתוח את השיער כל כך? שירי מהרהרת בשאלה באיטיות.

האוטובוס בלם לפתע כשכל הסלסלות סבוכות לרגלי בעלת השיער המתוח מידי , וקופסת פירות מקרקשת עפה בזווית ישרה ונפתחה באוויר.

"אוי נועה, את לא מבינה מה קרה, אני חייבת לסיים"

ערמת פירות צבעוניים עם למינציה מושקעת עפה על החצאית של שירי והנערה פערה את פיה וכמעט בכתה.

שירי ריחמה עליה כל כך.

"בואי ,נאסוף יחד" היא התמלאה אדרנלין של אחוות נשים.

"נשמעת תוכנית מעניינת " היא חייכה למדריכה והאחרונה סוף סוף חזרה לנשימות סדירות.

"אבל…" היא הביטה סביבה " לא סיימתי לגזור את האשכוליות ורציתי שנועה תעזור לי " היא מחתה זעה מהפוני החלק שלה והביטה בסלולרי שלה שהשיחה האחרונה שאבה ממנו את מעט הבטרייה שנותרה לו.

"אני אגזור אתך ,יש לי נסיעה של 20 דקות מעכשיו, קטן עלי " קרצה לה ועברה למושב קרוב.

הן גזרו בשקידה אשכוליות צהובות, מאחור כתב ידה של הנערה היה גדול ומאיר עיניים.

"אני יודעת לאפות אשמח לאפות עבורך מתכון שאת אוהבת"

שירי חייכה לעצמה, אמא שלה בוודאי הייתה יכולה להעניק אשכוליות בחסד לכל חברה שהייתה בוחרת לשבת לידה.

"מה היית רוצה לקבל מחברה שלך בסלסלה שלך?" היא הפתיעה את פנינה, כך התברר שקוראים לבחורה.

פנינה הסמיקה ושוב צחקקה, היא שיקעה את עיניה כעת בבננה צרה שסרבה להיגזר בחצי עיגול והמהמה.

הן שתקו כמה דקות ואז פנינה הביטה לרחוב הצר דרך השמשה ,חנוכיות פח קטנות מלאו את חלונות הראווה וכובעי פונפון פרוותיים נתלו על שרשרות בחלל החנויות הקטנות.

"הייתי רוצה דובדבן" פנינה כמו התנצלה "שבימי הולדת  יכינו לי עוגה" הסמיקה קלות "נשמע קיטשי?  אפילו מתנה קטנה מספיקה, אבל עם ברכה יפה, אצלינו לא עושים מזה עניין אבל אותי זה משמח" היא חיזקה את גומיית השיער שלה וחייכה במבוכה.

"ואת? מה את אוהבת לקבל בסלסלה שלך?"

האוטובוס עצר בתחנה שלה ושירי הייתה צריכה לרדת,

" זו התחנה שלי " היא התרוממה הגישה לפנינה את הקופסה הקשיחה "אבל תודה שנתת לי חומר למחשבה"

***

18:15

" מי זאת עולה מן המדבר?"  אמא שלה מקדמת אותה בשמחה ותוהה בקול למה המשרדים הרחיקו נדוד עד לדיונות ולא התחשבו באימהות שמסיימות משרה מלאה וצריכות תחבורה ציבורית של 40 דקות.

היא טרודה מעל סיר רביולי לוהט ומשקפיה מלאים אדים, נריה ואורי רחוצים וריחניים

שיחקו בלול הענק בסלון באוברול פוטר עם דמות טיגר כתום, היא נושקת להם בגעגוע וחולצת מגפונים.

"מיץ הדרים ,שירה, את צריכה לצרוך ויטמין C כל יום, את חיוורת עדיין מחופשת לידה " היא מגישה לה כוס זכוכית גבוהה מלאה מיץ קלמנטינות טרי וממהרת לבחוש ברוטב הפסטה.

ריח טוב עולה גם מהתנור, שירי מזהה לחם שום ירוק תופח שם וסלט עלים קצוץ בקערת זכוכית מנקד את הבר בירוק עז.

אלוקים אדירים, היא כל כך רעבה, מתיישבת על כסא בר קרוב ולוגמת בבת אחת את תוכן הכוס.

"תודה,אמא, זה היה במקום" היא מודה  ומשהקת.

"2 דקות להגשה " אמא מעדכנת את הקטנים, ושופכת רוטב פסטו שמנת על כיסי רביולי שמנמנים,תפוחים.

אורי מתחיל לגרגר ,נעמד ומושיט ידיים בתחנונים.

"עכשיו אמא אוכלת, לא מפריעים במבחן הטעימה " אמא מחליקה צלחת חמה לכיוונה ומוציאה את הקטנים לכיסאות האוכל שלהם.

הם מקבלים פירה ורוטב וכבר דופקים בהתלהבות על המגש בכפות עץ.

שירי טועמת ובפה מלא מסמנת לה שזה מוצא חן בעיניה, היא מרוקנת את תכולת הצלחת במהירות ולוקחת לעצמה עוד מנה.

היא נתנה לזה להסתחרר סביבה.

היא הייתה עם בטן מלאה, תאומים מגרגרים ואמא שתומכת בה ובמשפחה שלה

ואז פתאום זה הכה בה,מן הבזק מואר של תובנה.

אלו פירות החורף של אמא שלה, הנתינה האין סופית, הרוח הגבית,המסירות והדחיפה תמיד קדימה.

"אולי תלכי לישון מוקדם היום?" אמא מביטה דאוגה בשירי השותקת, "את צריכה לשמור על עצמך יותר, אני אשכיב אותם לישון " היא נעמדה בהחלטיות ואת תטפלי בעצמך "

שירי נעמדה "אמא ? " היא התקרבה צעד צעד "אני רוצה לומר לך תודה "

היא ניגשה אליה ועטפה אותה חיבוק גדול "לא הייתי אני בלעדייך" היא אמרה כשקולה עמום.

אמא הייתה מופתעת אבל החזירה לה חיבוק חם ולחשה "אני גאה בך כל כך שירהל'ה,את תגיעי רחוק".

אמא ניתקה ראשונה מהחיבוק, הובילה אותה בעדינות לחדר השינה וסגרה אחריה את הדלת.

שירי כבר כמעט נרדמה ששמעה אותה שרה לתאומים על נרות כה זעירים ואור שנלחם בחושך, וכשהשתרר שקט מחדר הילדים ,קרקוש הסכום הנשטף במטבח היוו עבורה מנגינת שיר ערש מופלאה.

***

השעון הורה על 6.40 ושירי זינקה ממיטתה, היא הבינה שהיא ישנה 9 שעות רצופות, והרגישה שבעת רצון כמו תינוק אחרי קערת דייסה חמימה.

בשידה ליד מיטתה היא גילתה לביבות בטטה  ופתק ורוד קטן

"מצאתי בטטות בעגלת הירקות, אחרי שנרדמת הכנתי לך ולקטנים, הם אהבו אותן אצלי בשבוע שעבר, יום מתוק, תנוחי יותר, אוהבת, אמא"

****

5 שפות לאהבה, כותב בספריו  דר' ג.צ'פמן

במערכות יחסים בין במשפחה,בני זוג וילדים וחברים

5 אפשרויות ודרכים שונות שבהן כל אחד מאתנו  חווה חיבור,אהבה,הערכה ושייכות.

מה השפה שלך? שמדברת אלייך?

ומהי השפה בה את משתמשת כדי לספר ליקירך עד כמה את אוהבת אותם?

העבירי את הקישור לסיפור למישהי יקרה לך ושאלי אותה מהי שפת האהבה שלה.

רחלי פאהן, סופרת

מחברת הסידרה האהובה "אחותי כלה"

מוזמנות להציץ ולהתרשם

https://did.li/ACOTI12

כתיבת סיפורי מורשת מגיל הזהב,סיפורי חיים ומשפחה

[email protected]

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מהיר וקל: סופלה שוקולד עשיר שתמיד מצליח! מרכיב בבריאות הנפש: סגנון התקשרות /ד"ר רונית לזר למה זוגיות היא צורך אלמנטרי? סיפור בהמשכים לכבוד חנוכה: ילדי הסירות – פרק ד'/ רחלי פאהן אתרוג הזהב / סיפור לט"ו בשבט