מתי בפעם האחרונה צילמתם, שיתפתם, פרסמתם משהו אישי ?
כיום, כולנו אנשי תקשורת. אנחנו חיים במציאות מתועדת ומוחצנת, אבל בפרשת השבוע מזכירים לנו לא לשכוח את ערך הפרטיות.
בלעם הרשע מתבקש לקלל את עם ישראל, וכשהוא מתבונן על העם יוצאות לו מהפה רק ברכות. באחת הברכות הידועות, הוא מתפעל ואומר: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
רש"י מסביר ממה בלעם כל כך התרשם: "ראה פתחיהם – שאינם מכוונים זה מול זה". כלומר, כל אוהל נפתח לכיוון אחר, כך שאף אחד לא יכול להציץ לאוהל של חברו.
בלעם הגיע מתרבות פרוצה, חסרת גבולות, ופתאום הוא ראה פרטיות, אינטימיות, מרחב אישי מקודש לכל אדם ולכל משפחה. זו ברכה שמלווה את עם ישראל אלפי שנים, והיא אתגר גדול במיוחד היום.
בשבוע שבו אנחנו מתברכים בפרשה בברכת הפרטיות, אנחנו מוזמנים לחשוב: יש כל כך הרבה כפתורי "פרסם" ו"שתף", אבל איפה אנחנו יכולים ללחוץ על כפתור "אל תשתף" ולשמור דברים לעצמנו? איזה תכנים ורגשות וחוויות לא שייכים לכולם, אלא נשארים שלנו בלבד? איפה עובר הגבול בין האישי לבין הציבורי? איך אנחנו שומרים גם על פנימיות, בעידן של חיצוניות?
יהי רצון שנתברך בברכה הכתובה בתורה "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב, מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
