זה לא מקרר זה הרבה יותר. זאת קופסת קרחים מקלקר שמסמנת מרכז של בית.
אני חושבת שזה הספציפי מקשיב לשיחות הסודיות שלנו כאן כבר כמעט שבע שנים. שחקן מרכזי בזירה.
אני אסמן את צעדי ההידרדרות ואתם תהיו פה. איתי.
זה כבר זמן שאני זאת שאומרת, "בעלי, המקרר הזה לא מקרר". "מה לא מקרר? הוא מקרר מעולה", ובתנועה הקבועה שלו הוא מוציא חלב כדי להוכיח, נוגע באמצע התנובה של הקרטון, אומר לי "הוא כן מקרר, מה את רוצה?", ומחזיר אותו פנימה למקומו בימין של הדלת.
הרגשתי שבעלי קצת נעלב. כאילו הוא עומד אישית כל היום ומנפנף את המאוורר של המקרר כדי לשמר את יציבות הטמפרטורה שלו.
"חכי בשקט", דיברתי אל עצמי, חינוך אמיתי נעשה כשהאדם האחר מסיק מתוך עצמו את ההיגיון והרעיון. לכן את החוברת שכתבתי, "רוצו לחבק את הילדים שלכם", חילקתי לרעיונות והגיונויות, כי כשילד מבין תהליך בריא הוא רוצה מטבעו לעשות כמוך. (זאת היתה עכשיו פרסומת סמויה). וראיתי איך מזונות במקרר שלנו הולכים ומתקלקלים, הולכים ומצטמקים. ורע להם.
"המקרר הזה לא מקרר".
"הוא כן", הוא המשיך עם ההגנות שלו כשלפתע צץ לי משהו בנפש שהזכיר לי, "מאיפה אני מכירה את 'העלבון המקררי' הזה?", שאלתי את עצמי בדיבורים הפנימיים האלה שלנו, "וואלה, זאת אמא שלו". שנים אני זוכרת שהוא זה שהיה אומר לה, הוא רק שכח, יש להם נטייה לאלה שהתחתנו איתם, לשכוח. שנים שהוא היה מוציא קולה מהמקרר של ההורים שלו, ומתלונן לאמא שלו ע"ה, "מה זה? הקולה לא קרה". ואמא של בעלי, אני זוכרת את זה מהצד בשקט, היתה נעלבת.
תמיד תחיו את החיים של עצמכם, פעם אחת מתוך החיים, ופעם אחת מהצד. זאת איכות אחרת. והיא היתה מתווכחת איתו ומגנה על המקרר שלה.
"אתה בעצמך היית מתווכח עם אמא שלך על המקרר שלה, עכשיו אני זאת שאומרת לך ששלנו לא מקרר".
המצב החמיר בשבתות, היטיב מעט בימי החול, לאט לאט, בשקט, בשקט, זה לקח כמה חודשים ארוכים, ראיתי מהצד שהוא פותח אותו גם כשאני לא מסתכלת כאילו הוא טכנאי סודי. פותח, סוגר, פותח סוגר, משהו שם התחיל לחלחל. אצלו. בהסכמה. ראיתי את המחשבות שלו אומרות, "אולי היא צודקת הנודניקית הזאת".
קראנו ליעקב טהרני, אומן התיקונים של הבית.
החתן שלי, דוד, זרק איזה יום כשהוא עשה את הקפה שלו, "המקרר הזה אולי, אולי, אולי, מתפקד כמו ארון צונן", אוכל התחיל להתקלקל, שבת הגיעה, חג הגיע, בעלי צלצל למשמרת השבת, היה שעות על הקו, חשב שאולי זה המנגנון הזה אשם. "בואי נקנה מקרר חדש" הוא הכריז בוקר אחד. התפוצצנו מצחוק שנינו והתחלנו להעביר דחקות על איך בילדות גם פירמות של מקררים היוו סממנים של סטייל.
"מי שעף על עצמו היה לו 'סייד ביי סייד' של ג'נרל אלקטריק, לפשוטים יותר היה אמקור, פריזר למעלה מקרר למטה, דלת אחת שמנה", "הכי נחשב היה Amana"" ניסיתי את כוחי, "מה פתאום, אשתי", הוא תיקן אותי והסביר לי בדיוק את ההירכיות של משפטנים ומקררים.
אז החלטנו אחרי הצחוקים, שניקנה מקרר חדש. הוא יצא לתפילה, עצרתי אותו ליד הדלת בברקס, הייתי חייבת לשאול, "בעלי, זה הרי אצלך לא ענין של כסף, אני חייבת לברר איתך, למה לקחת את זה בכזה עלבון אישי כשהמקרר התחיל להתקלקל".
הוא לא ברח. הוא עצר, חשב ואמר, "כי זה התפקיד שלי, שיהיה פה טוב", והלך.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
