"להיות בין חברים אשר שאיפה אחת להם, חוויה אחת משלהבת אותם, איש עוזר לרעהו בעבודה יומיומית, ולאחיו יאמר חזק, ברגעים של רפיון וחלישות הדעת – זוהי משאת נפש של כל אדם ובפרט כל צעיר" – הרב וולבה.
עפ"י תיאורית המיינד, מוגדרת היכולת החברתית כיכולת "להיכנס לנעלי השני", כלומר: היכולת להבין, להסביר ולנבא התנהגויות אנושיות ואינטראקציות חברתיות ע"י ייחוס מצבים מנטאליים לאנשים, כגון: אמונות, ידע, רצונות, כוונות ורגשות.
היכולת החברתית הזו היא היכולת "לראות את הזולת". בכד לראות את הזולת ולהבחין באופיו, אישיותו, מצבו הרגשי הנוכחי, מידת הפניות שלו, כלומר: האם הוא פנוי כרגע מבחינה פיזית ורגשית. ובכלל זאת לבחון לאחר מעשה, לאחר האינטראקציה החברתית, האם הדברים שאמרתי/עשיתי עשו עליו את הרושם המקווה.
בכדי "לראות את הזולת" עלינו להתפנות קצת מעצמנו.
הגאון מווילנה מסביר את הסתירה לכאורה בביטוי : לכרות ברית – "לכרות" זה לחתוך, להסיר, ואילו: "ברית" זה לחבר. הגאון מסביר: כשאדם כורת ברית עם הזולת הוא לכאורה "כורת" חלק ממנו ונותן לשני. כשאנו מתפנים מעצמנו לטובת הקשבה אמפאתית לזולת, אנו נותנים וכך אנו מתקשרים.
כיצד ניתן לחזק את המיומנויות הבסיסיות והמורכבות של ילדינו?
מיומנויות בסיסיות ראשוניות מהוות "כרטיס הביקור" שלנו כשאנו יוצרים קשרים חברתיים, וכוללים את כל מה שפוגשים בהיכרות הראשונית: חיוך, קשר עין, שפת גוף, וכמו-גם היגיינה והתאמת הלבוש לנורמות החברתיות המקובלות במקום.
בכדי לחזק את המיומנויות החברתיות של ילדינו עלינו, בראש וראשונה להוות מודל לחיקוי. עלינו לזכור, שעבור ילדינו אנו "תמיד צודקים" ו"כל יכולים". אם נשמש "מודלינג" לילדינו ונהווה דוגמא אישית ליצירת קשר ראשוני חיובי, הילדים וחקו אותנו מבלי משים. זהו חינוך עקיף יעיל ביותר ואינו מייצר התנגדות אצל הילדים.
חשוב גם להקשיב באמת לילדינו, להתפנות (רגשית ופיזית) מכל העיסוקים שבעולם, להקשיב ולשקף להם את דבריהם בכדי שידעו שהקשבנו להם. הקשבה אמפאתית מלווה גם בשיקוף רגשי. ניתן בזהירות לנסות ולשקף לילד את הרגשתו, לשים סימן שאלה בסוף דברינו ולא סימן קריאה, לנסות ולברר איתו בעדינות האם הבנו אותו והאם חשנו את הרגשתו. עלינו לזכור שגם אם טעינו הרווחנו את האמפתיה לילד. הילד שלנו מבין שהשתדלנו להיות איתו, וזה מספיק! גם אם דייקנו לו את מה שהוא מרגיש וגם אם לא, יצאנו נשכרים מכך שהוא יודע שאנו מנסים להיות איתו במקום שהוא נמצא.
במקביל ההורה יכול לשתף את הילד באירועים מינוריים מחיי היומיום, לא מאיימים ולא אישיים מדי, ולשלב גם את הרגש שנלווה אליהם, למשל: "רצתי לאוטובוס בכדי להספיק להגיע לעבודה, אך החמצתי אותו (הוא ברח…), הרגשתי מאוכזבת, וחששתי מהאיחור לעבודה, התביישתי להיכנס באיחור…"
זוהי דוגמה למודלינג מצוין להבעה רגשית, שהיא אחד מהמיומנויות החברתיות המורכבות יותר.
שפה רגשית בבית היא חינוך להבעה והבנה רגשית.
זכרו: בבית שבו מדברים "רגשית" הילדים לומדים להרגיש ולהרגיש את הזולת.
הכותבת אורית ביטון מנחה ומאבחנת דידקטית.
ממוחית באבחון וטיפול בקשיים חברתיים.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
