שמי שרי, בת 36, רציתי לשתף אותך בתהליך שעברתי עם הבן שלי שלוימי, בן ה-15.
מאז ומתמיד שלוימי היה ילד לא קל. את הקריאה והכתיבה הוא למד בקושי, עם הרבה תגבור ומאמצים. בחברה גם לא היה לו קל, והוא חווה לא מעט מריבות והתנגשויות עם החברים. את רוב המבחנים הוא היה מגיש כאשר מלבד שמו, לא כתוב שם הרבה.
פלונטרים
המצוקה של שלוימי נגעה מאד לליבי. ניסיתי לעזור לו בכל דרך אפשרית, לשלוח אותו לטיפולים, הוראה מתקנת, ריפוי בעיסוק, וגם לעזור לו בהתמודדות מול הרבֵּה בחידר שהתקשה להתמודד איתו.
שלוימי ידע שאני לצידו, אני בטוחה בזה. אבל מה שכאב לי מאד הוא שגם היחסים ביננו לא היו פשוטים.
שלוימי היה מציק הרבה לאחיו הקטנים, מה ששם אותי בדילמה לא פשוטה. נכון, אני מבינה שקשה לו, ושבסך הכול הוא מוציא בבית את התסכולים שלו מהחיים, אבל מה לעשות שאני לא מוכנה לקבל את זה שאֶחיו יהיו שק החבטות שלו.
לפעמים, באישון ליל, כאשר התהפכתי במיטתי בחושבי על שלוימי, הייתי שואלת אותו "שלוימי, מה אתה רוצה ממני – מה הסיפור שלך?!"
מלב אל לב
ואז שאלתי את עצמי: "מה את מרגישה, שרי, מה הסיפור שלך?", ופתאום הרגשתי חזק את התסכול הגדול שלי.
קשה לי עם שלוימי, קשה מאד. אני משקיעה בו את הנשמה, ולא רואה תוצאות, משתדלת לתת אהבה ובתמורה מקבלת הצקות וקשיים גדולים בבית, שואפת לקצת נחת, לשמוע עליו משהו טוב ממישהו, אבל אני מקבלת מכל עבר רק תלונות.
פתאום התחוור לי עד כמה אני מתקשה לקבל אותו. אני משדרת לו כל הזמן, "רק תשתנה, תלך לעוד טיפול, תרכוש את היכולות החסרות לך, ואז הכל יהיה בסדר".
ואז ידעתי מה שלוימי רוצה ממני. הוא בסך הכול רוצה שאקבל אותו כפי שהוא כרגע, שאתמקד בטוב שבו.
הוא רוצה לומר לי: "אמא, אני לא מאד מבין מה עובר עלי, אני רק יודע שקשה לי, אבל מה שאני הכי רוצה ממך, זה שתאהבי אותי איך שאני, שתקבלי שזה כרגע המצב, יש בי טוב גם כרגע, חפשי אותו, התמקדי בו, העצימי אותו, אני מבטיח בעזרת ה' להביא לך הרבה נחת".
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
