ראיונות עם נשים שמתמודדות עם אתגרי חיים 'בבינה יתרה':)

שיתוף ב email
שיתוף ב print

פורסם במגזין 'טעמים של אושר' מתכונים, תוכן, ופעילויות משפחתיות לערבי לביבות, המגזין הופק על ידי אתר קול כבודה ואושר עד, מחולק חינם ברשת אושר עד ברחבי הארץ להורדת המגזין לחצי כאן.

היום יום שלנו רצוף התמודדויות, קטנות או גדולות, בינוניות, ובלתי מורגשות כמעט. זה מתחיל באיחור לעבודה שגורר אי נעימות, ממשיך בתבשיל שנשרף – שדורש אלתור מהיר לתחליף, וכולל גם חור בגרב, אוטובוס שבורח, שכחה לא מוצלחת, ועוד.

אבל יש התמודדויות משמעותיות יותר, עם עומק ורוחב, גובה וממדים אחרים. הן מלוות את בעליהם בכל אשר ילכו, ולא מרפות. לא תמיד הן דרמטיות, ולא מוכרח שתזהו אותן ברגע הראשון – אבל הן קיימות, מוחשיות עד אימה לעומד קרוב אליהן, ומעקצצות או נושפות בעורף בהתמדה שלא מתעייפת.

אתגר עם תאומות פגות, התמודדות עם ילדים אלרגיים ועמידה איתנה מול נפילה כלכלית כואבת – הן רק דוגמאות. אבל דוגמה, כדרכה של דוגמה, יש בה ללמד על הכלל.מזמינה אתכן לכמה רגעים ליומיום שלהן, להריח את ההתמודדות החבויה מאחורי הפתח, מבקרת בין הסירים, משתחלת לארנק, ואף נתחבת מתחת לכרית.

לא פג תוקף

"התאומות שלי נולדו במשקל של מעט יותר מקילו", מספרת יהודית, אם לתאומות בנות שנה, מתוקות, מפותחות, מלאות מרץ ו…פגות לשעבר. "מעבר למשקל הנמוך, מבחן האפגר שלהן עמד על 3-6 (המצב התקין הוא 9-10, ת.ב.) הן לא נשמו באופן עצמאי, לא חיממו את עצמן ולא היו מאוזנות מבחינת המדדים הרפואיים. בהגדרה הרפואית, כמה שקשה לחזור עליה, הן היו בסכנת חיים של ממש. ומעבר לכך, כמו כל פג הן היו בסיכון להפרעות עיכול, התפתחות ומוח. לאורך שלושה שבועות, מלאי חשש ותקווה, שהינו בטיפול נמרץ, כשהן שוכבות באינקובטורים ונתמכות בחמצן. רק בגיל חודש, כשהן נגמלו מהחמצן והמשקל ושאר המדדים השתפרו באופן משמעותי – עברנו לבקבוק".

זו נשמעת חוויית הורות אחרת לגמרי….

"אימהות לפג זו ספירה אחרת, ומי שלא התנסה בה, ברוך ה', לא יוכל להבין אותה", מדגישה יהודית. "קחי למשל את העובדה שרק כשמלאו להן שלושה ימים נתנו לי להחזיק אותן. הסיטואציה הזו נחרתה בי בעוצמה: בובה זערורית, נבלעת בין קפלי שמיכת בית החולים, וכמעט עפה לי מהידיים…"

רובנו מכירות רק את התינוקייה השמחה והבריאה, וגם זה רק ליומיים-שלושה. פגיה, ובשמה הפורמאלי 'טיפול נמרץ יילודים', היא מן הסתם עולם אחר לגמרי. רוצה לספר עליו?

"החיים בפגיה הם חיים ביקום מקביל, ממש. הצפצופים, השינויים, הדינאמיקה, ההתרחשויות הקשות חלילה – הכל שונה, ואפשר לומר אפילו הפוך במאה שמונים מעלות מהתינוקייה שבקצה אותו מסדרון…"

"רגשית, הקושי הוא עצום. כמו אצל כל פג, המצב אף פעם לא סטטי והוא משתנה כל פעם. איך הגדיר לי פעם מישהו? צעד קדימה, שניים אחורה. וזה ממש כך. גם כשהמצב השתפר מאד והיה נראה שאנחנו או-טו-טו בבית, תמיד היו נפילות וירידות שהחזירו אותנו אחורה. המעברים האלו, ממצב למצב, הלחץ והחשש הם קשים וסוחטים…"

ומה החזיק אותך בכל התקופה ההיא?

"האמונה, הידיעה שכל ההתרחשות, מתחילתה ועד סופה, כוונה משמים, במיוחד עבורנו, באהבה, ומה שצריך להיות – הוא שיהיה. והייתה גם את ההתמקדות בטוב, השמחה על כל התקדמות וההארות הקטנות שבדרך".

"התאומות נולדו בתחילת אלול והשתחררו מבית החולים לקראת חשוון. בקיצור, חווינו את כל תקופת החגים באווירת הפגייה, החשש, האמונה והתקווה. האווירה הזו הייתה חלק מההתמודדות ואין ספק שהיא הוסיפה לה נופך רוחני קסום. החגים של אותה שנה נחוו בעוצמה אחרת לגמרי, כשמשמעות החיים והדין מובנות הרבה יותר".

"מעבר לכך, היחס של הסביבה והתמיכה מהמשפחה הוא גם מאד-מאד משמעותי. אישית, נהניתי מהתגובות העדינות הרגישות, המתעניינות והלא מחטטות. תגובות בהחלט יכולות להחליש ולהלחיץ, וחשוב לבוא ממקום מעודד, אופטימי, לשמוח על כל התקדמות ולא להיכנס לפינות רגישות".

"אפרופו החלק החברתי, המקום הכי משמעותי לכוח והבנה הוא ארגון 'לפו"ם' – למען פגים והוריהם שהוקם תקופה קצרה לאחר שנולדו התאומות שלי. הארגון פונה למשפחות המתמודדות עם פגות באמצעות קבוצות תמיכה הפרושות ברחבי הארץ, כנסים, ימי נופש, ייעוץ מאנשי מקצוע ומעל הכל – קו טלפוני פעיל. זו בהחלט פריצת דרך שמספקת מידע וכח שלא ניתן להגיע אליו בדרך אחרת ואני ממליצה עליו בחום!, השתחררנו אחרי כמעט חודשיים, כשהן הגיעו למשקל של שני קילו ועברו ארבעים ושמונה שעות ללא ירידה בסיטורציה. ההתמודדות לא הסתיימה עם השחרור…רק בגיל שנה התחלנו שגרה".

בינה יתרה:

"אם אני אשאיל את זה לחיים שלנו כאנשים בוגרים, אפשר לומר שיש תקופות בחיים שאנחנו כמו 'פגים': זקוקים ליותר תמיכה ועזרה; יותר עטיפה וחמלה. ממליצה להכיר בזה שיש תקופות שהזולת מבקש להיכנס ל'אינקובטור', ולוודא שאנחנו מזהים את זה ויודעים איך לעזור לו".

מאלפי זהב וכסף

"ההתמודדות שלי מכילה בתוכה קשת רחבה מאוד של התמודדויות בכל התחומים: כלכלי, רגשי, נפשי, טכני, סביבתי ורוחני", פותחת ללי, רעיה ואם שחוותה נפילה כלכלית כואבת, כשהעסק המשפחתי שלהם פשט את הרגל לאחר שורת עסקאות כושלות, לא לפני שהוא מותיר אחריו אדמה חרוכה בדמות משקיעים כועסים, נושים מאיימים והליכים משפטיים מורכבים.

"ההתמודדות האמתית התחילה עוד לפני פשיטת הרגל. היה את המתח שקדם לנפילה, את חוסר הוודאות, את הפחד מפני הלא נודע – שהוא בעצם לא כל כך 'לא נודע'. ידעתי מה קורה אחרי נפילות כלכליות, קראתי בספרים, שמעתי סיפורים מהשטח, ולא האמנתי שיבוא יום אחד, וזה יקרה גם לנו. אבל זה קרה, וכל הפחדים, הסיוטים וחלומות הזוועה – התלבשו על המציאות שלנו באחת".

מה היה השינוי הראשון שהרגשת?

"ביום הראשון לאחר הנפילה, כאילו דבר לא אירע. רק כאילו. הארונות עדיין היו מלאים בכל טוב; הילדים היו לבושים בבגדי איכות; המים, החשמל, הטלפון והגז המשיכו לזרום בערוציהם, כרגיל – רק בלב, איפשהו בין חדריו, פרפר משהו ענק שהחניק את הנשימה. הפחד האיום הזה: מה הולך להיות?

"מהר מאוד הרגשנו היטב בעצמותינו את תוצאות הנפילה. ניסינו להצטמצם, תחילה במושגים שלנו – אין יותר חופשים, דגים מעושנים, נעליים לכל בגד ואקססוריז. לא שהיינו עשירים קודם לכן, אבל העסקים, שזרמו היטב, נתנו לנו הרגשה של רחבות. כשנחתנו למושגי הנורמה של משפחות סטנדרטיות, שחיות ממה שיש להן ולא מתשואה עתידית, הבנתי שזה עדיין לא מספיק. אני לא עבדתי עד אז, כיאות לבית שעסקיו פורחים. ההכנסה מהעסקי פסקה לחלוטין, ובמקומה הופיעה רשימת חובות מעיקה בכובדה, ומבהילה באורך ספרותיה. התחלתי לחשב כל קופסת גבינה, ובהמשך – אף שקיות חלב".

"אני זוכרת איך התחלתי להתרגל לחיים מחושבים, אבל ההתמודדות רק התחילה שם. קודם כול, גם כסף למינימום המתקמצן הזה לא היה. נאלצנו להזדקק לטובות של שכנים, חסדים של משפחה ותרומות של ידידים. זה היה הרבה יותר מלא נעים, אבל השתדלתי להשלים עם המצב, כדי להישאר יציבה נפשית. אני זוכרת איך  שבעלי הסביר לי את הסביר לי שהתורה דואגת לאביון עוד יותר מלעני. וכל זה למה? כי האביון 'היה לו' ועכשיו אין לו מאומה. הזדהיתי כל כך".

"בשבילי זה היה כמו חלום בלהות, חיכיתי שמישהו יעיר אותנו ויסביר שזו טעות. הייתה את תגובת הסביבה, שלעתים העלתה לי את הדם לראש, בלי כוונת זדון, ולעתים רוקנה לי את הדם מהקדקוד ומהלב גם יחד, ודווקא כן באשמתה של נימה צינית או פוגענית מכוונת. אנשים שלא מכירים את הסיפור מקרוב ורק רוצים 'שנלמד לקח' להבא. למדתי להבליג, לבלוע, להתעלם, וללמוד לעצמי פרק בהתנהגות ובכבוד הזולת נכס שיקר לי מאוד.

"ההתמודדות הרגשית עם האשמה המנקרת ביום יום, גם היא לא הייתה קלה, ואולי הקשה והמורכבת מכול. תחילה האשמתי את הנוגעים בדבר: למה לא היו זהירים יותר? למה נכנסנו לסיפור הזה בכלל?! בהמשך האשמתי את עצמי: איך לא קלטתי בזמן את שעומד לקרות? איך נתת יד לזה? אולי אם היית חיה מחושב לפני כן, הנפילה לא הייתה חדה כל כך…

"רק בהמשך גיליתי את אור האמונה. האמונה האמתית, לא זו שמצפצפים ומצטטים אותה – ובעיקר לאחרים. התחלתי לחיות את האמונה, להריח אותה, לנשום אותה, לטעום את טעמה וליהנות מאורה. אם תרצו, מכאן התחיל נס ההצלה הפנימי שלי, של הנפש לי, שהשפיע על כל המישורים".

וכיצד התנהלתם מול הילדים?

"מובן שחלק ההתמודדות מול הילדים היה משמעותי ביותר. ניסיתי לרפד להם, שלא יכאבו את הנחיתה המרסקת. השתדלתי לעשות יש מאין; למדתי לתקן בגדים, לשנות, לגזור, לתפור וליצור בגדים חדשים, מטופחים ובעלי טעם. למדתי שאפשר להכין קציצות מדהימות מהרבה לחם, קצת תבלינים, ומעט עוף שנשאר על העצמות מהמרק של שבת. למדתי שאפשר להכין פיצה עסיסית וחגיגית לכבוד ראש חודש גם בלי גבינה צהובה, ואפילו – בלי גבינה לבנה או קוטג'".

בינה יתרה:

"התפללתי המון שהאמון בינינו לא ייפגע, שהם ימשיכו להעריך את ההורים שלהם, שלא יאשימו, שלא יחושו מסכנים, נרדפים או מופלים לרעה. התאמצתי מאוד ליצור אווירה שמחה, לא תמיד הצלחתי. אבל כשזה כן קרה, סימנתי לעצמי V במבצע הווירטואלי שערכתי לעצמי, שכותרתו בנאלית, אבל מחזקת: 'האושר לא תלוי בעושר'. לא תמיד הצלחתי לעמוד במשימה הזאת. אבל אני בוחרת לראות את הפעמים שכן. וזה בעצם סוד החיים הקטן-ענק: לראות את היש שבתוך האין".

אלרגית לחוסר התחשבות

סימי, אם לחמישה, שמאחוריה עשרות ביקורים במיון ילדים, דהירות ליליות באמבולנסים מייבבים והתקפי קוצר נשימה, נבוכה מעט: "לא חושבת שההתמודדות שלי נדירה כל כך. ובכלל אפשר לומר שההתמודדות שלי כוללת בתוכה גם ההתמודדות שלהם, מה שיוצר התמודדות כפולה, בעצם".

כלומר?

"קחי את חג השבועות או את ימי החנוכה שמתקרבים, למשל. החגיגות סביב עוגות הגבינה, מתחילות כבר הרבה קודם. כולן מחליפות מתכונים, אצלי, הכול אחרת. יש מנהג לאכול מאכלי חלב, נכון. אבל אני משתדלת להתחשב בהם מאוד"

"הילדים שלי יודעים שאם יאכלו משהו מכל הרשימה השחורה שלהם, תתפתח להם אלרגיה מיידית, פריחה מטרידה, נפיחות, ומצוקה נשימתית – שמקורה בנפיחות בדרכי הנשימה. וזה פוגש אותם גם בחיידר, בבית הספר, בגן, במסיבות, אצל השכנים, אצל החברים, ואפילו בצרכנייה. בעצם, היכן לא? כמעט אין יום שבו לאלרגיה אין כל משמעות".

ואיך ההתמודדות הפנימית שלך מול כל זה?

"לפעמים, כשאני אוכלת באיזה בוקר שקט מעדן שוקולד, אני מרגישה לא הוגנת. 'לפחות תסתפקי בלבן', אני גוערת בעצמי, אבל יודעת שזה לא צודק. אני לא אמורה להפוך לאלרגית בגללם, אבל כן רוצה להפוך לאלרגית לחוסר רגישות. הילדים היקרים הללו הם אתגר מדהים; לא קשה, לא מתסכל, אבל דורש תשומת לב רבה. אז נכון, אהבתי מאוד להגיש עוגות גבינה לקינוח, אבל אני אוהבת אותם יותר, ורוצה להיות מתחשבת, רגישה, הוגנת; אוהבת לחיות בשביל השני, וגם משתדלת".

 בינה יתרה:

"אני חושבת שסביבה של ילדים כאלו לומדת הרבה יותר לכבד את הזולת, להפנים את המגבלות שלו ולתת תמיכה אפקטיבית. ועוד יותר מכך, הילדים האלרגיים לומדים להכיר בהתחשבות הסביבה ולהעריך אותה, וכמובן – הם מפתחים יכולת איפוק מדהימה!".

 

***

אז למדנו להעריך את היומיום השקט והרגוע שלנו? ואם הילדים שלנו נולדו במשקלים נורמטיביים, לא חווינו ריסוק כלכלי ואנחנו לא הורים לילד אלרגיה – אז בעצם אפשר לשקוע בספה, ולא לקום ממנה?

אישה שנחנה בבינה יתרה, יכולה להן, להתמודדויות הללו. אם רק נרצה, נוכל לקחת מכאן כמה כלים ליומיום שמתמודד בחכמה, בקבלה ובאמונה.

התמודדות עם תקופות קושי סוחפת אותנו לקונפליקטים מגוונים. אחד מהם, ואולי הבולט שבהם, טמון בזירת הילדים. איך נוודא שהקושי לא פוגע בהם? איך נכוון אותם להתמודדות מיטבית, ואפילו לצמיחה?

מנהלת מכון 'מדרגה', שחלק מפעולות הליבה שלו מתמקדות במתן מענה וליווי להורים לילדים מתקשים, משתפת אותנו מניסיונה: "הילד חווה את ההתמודדות בדיוק באופן שבו ההורה תופס אותה. מה שנשדר לילדים – ייקלט; צורת ההתמודדות שלנו – תחוקה".

ואיך זה בא לידי ביטוי למעשה?

"אם שלוות הנפש שלנו תתערער והכעס וההאשמה יחגגו בגלוי, גם הילד יראה את הקושי כגורם מאיים ומכעיס והוא עשוי להפגין את אותן רגשות ותגובות מכבידות, אלו תוצר בלתי נמנע לצורה שבה הוא תופס את הקושי. לעומת זאת, אם נראה את הקושי כניסיון שנשלח אלינו משמים וכהזדמנות לצמיחה ולקבלת כוחות וחוזקות, והתגובות יהיו שלוות ובהירות בהתאם – הילד יקלוט את זה בדיוק כך. בצורה כזו, הילד לא ייפגע מהקושי. להיפך, הוא ייבנה מכך, יחפש את הטוב ויגלה את הכוח שנשלח אליו. ההורה הופך למודל שילווה את הילד במהלך חייו, הדוגמא האישית משמעותית בזמני קושי ואתגר דווקא. וכמובן, עיקר העיקרים, לשוחח עם הילדים על האמונה, על התכנית המדויקת שתוכננה עבורנו ולטובתנו, באהבה גדולה, ועל הקדוש ברוך הוא שנלווה אלינו בכל רגע שהוא.

 

 

 

 

 

 

חדש באתר

השארת תגובה

לתשומת לבכן התגובות מוצגות לאחר אישור המערכת


תגובה אחת

  1. ציפי הגב

    מעניין שבכל הקשיים תמיד יש את הבעל התומך, המעודד,הנותן כח להתמודד.
    תחשבו על מישהי שאין לה גם את זה…

x איזור הפורומים והקבוצות
של קול כבודה
גלילה לראש העמוד
דילוג לתוכן