הי חברות, סליחה מורות כבודות. זה גם החג שלי!! / אורה כהן

שיתוף ב email
שיתוף ב print

זה הזיה שפתאום החברות שלך, ששיחקת איתן אי אז אל הדגל בצווחות, ונלחמת איתן מלחמת מים בחצר למרות שהמנהלת אסרה את זה באיסור חמור – הן מורות.
אבל הן חברות.
לא. מורות.
כבודות כאלה, מוקפות בשבעה ענני כבוד.
זהו שזה לא מסתדר לי, כי אני עזבתי את המושג מורה אי – שם בי"ד ביראת כבוד, ביחד עם הידע העצום שלי ,והשאיפות המדהימות ושלוש תפילות מלאות וקשורות לאלוקים באמת.
היום אני משתדלת להתפלל שחרית בהלוך בין כל הרעשים של הבוקר. זה יוצא עייף לפעמים. ומוזר.
אני לרוב מתפללת שמונה עשרה בישיבה. חברות שלי מתפללות כל בוקר עם התלמידות שלהן. ואז מנחה בצהריים. ואפילו נותנות כזה מדרש לפני התפילה.
והן יודעות למשל, מה פרשת השבוע. כן, גם מה ה'שפת אמת' אומר עליה.
אני בכלל לא זכרתי שהיה שבוע. או ששבת קודש מתקרבת. אני תמיד נזכרת בזה רק ביום שישי, כשבעלי מרגיע אותי שאני לא מאחרת את האוטובוס כי לא הולכים לעבודה היום.
לפעמים שאני יושבת בשולחן שבת אצל חמותי, עם הגיסות המדהימות שלי, המורות והגננות- פתאום מרגיש לי כמה הרוחניות והיהדות שלי התפוגגו להם עם הזמן. תמיד אני מנסה לחלק בראש את שבע עשרה השעות שאני ערה בהן, לנסות לגרד לי רוחניות בכוח.
לא מצליחה בלי מחשבון, לא מבינה למה אני חושבת על מחשבונים בשבת. למה אני לא יכולה גם ככה כמותן, להיזכר באיזה משהו רוחני
מאתמול בבוקר. רק לחשב לי שעות.
עד 5 חוזרים כולם הביתה. נשארו 8 שעות. מתוכן 3 וחצי שעות מוקדשות לילדים. ורק להם. לא משנה אם העולם יתהפך או שאני ירצה משהו אחר – זה בלתי אפשרי. טכנית. ארוחות זריזות, משחקים, חיבוקים, גינה, מקלחות, ולישון, בבקשה, לישון. לא, אל תשפכי את המטרנה, בבקשה לא.
אימאאאאא!!!
רגע מי זה אמא? אני?
אז נשארו לנו… (מורות לחשבון! איפה אתן!) 5.4 שעות. ואז מה? אני יוותר על המכונה השחורה בשביל לקרוא הרב פינקוס? ומה בעלי ילבש מחר שהוא ייצא לחברותא שלו? אז אני מעמידה מכונה שתיים, ושוטפת כלים, ועושה עוגת יומולדת למחר….
סליחה, סליחה הרב פינקוס. סליחה כל ההרצאות, או כל הרבנים, שאני לא מתרכזת לשמוע אתכם ואת הילדים יחד. (עוד לא נרדמו) סליחה כל העולם הרוחני שלי, הנעלם. סליחה שיש לי רק תוספות בניה בראש, ארונות מטבח של אחרים ורישוי של עסקים שיצאו לחופשת קורונה.
עוד מעט שבועות. אני פותחת את המחשב. מסיימת משהו דחוף לפגישה על הבוקר. וחושבת שבטח חני גיסתי מכינה עכשיו שיעור, פותחת מלא מקורות מרגשים. לא סתם מקלידה "שבועות" בגוגל, ואז נכנסת לאיזה אתר של חוזרים בתשובה לקרוא קצת על מהות החג.
אבל היי, זה החג שלי!!
זה החג שנותנים בו את הנשמה בשביל התורה האהובה שלנו. זה החג של כל נשות האברכים, שגומרות את
עצמן, שוכחות את עצמן, נכנסות אליו עייפות וטרוטות ובלי שמץ על המהות שלו – כי הן עבדו קשה, קשה כל כך,
בשביל לסגור את המשכנתא של החודש. בשביל להכין מאכלי חלב שיהיה להם טעים. רק שהוא לא ידאג. שיוכל ללמוד בשקט. שיהיה שבע, ורגוע, ופנוי רק לתורה שעוד מעט נקבל על הר סיני.
כי אין מה לעשות. מישהו לקח אותנו, נשות המחשבים, כפה עלינו הר כגיגית, והכניס אותנו לתוך הטשולנט הזה שקוראים לו חיים. תקע אותנו כמו תפוחי אדמה, עמוק עמוק בפנים.
אנחנו מסתכלות לניסיונות בעיניים. אנחנו חורקות שיניים מול אלף דברים שעולם חילוני מציע. אין לנו שום ספר קודש במשרד, שום הרצאה ושום סיכום, אבל שם הגבורה היהודית מתבצעת בפועל.
אנחנו יודעות ממה להיזהר לא בגלל מדרש שקראנו אתמול או ספר של הרב צביאלי בן צור, אלא כי אנחנו שומרות על עצמינו יום יום, שעה שעה. מתווכחות על נעילה לדלת או על חסימה במחשב. על כל שטות שנראית בעיניהם תינוקית, ובעיננו היא הרוחניות שלנו. התורה שלו. וזה המעשה. נכון, יש לנו הרבה פחות מדרש ממה שהיינו רוצות. אבל לא פחות חשוב – זה הקיום של המדרש הזה בפועל.
אז קודם נעשה.
ונשמע…? יום אחד. אולי שיהיה חופשה למבוגרים בלבד. או כאן בשיטוטים באתר קול כבודה, תוך כדי חיפוש מתכונים:)

שלכן

אורה
[pojo-form id="2067"]

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

13 תגובות

  1. היטבת להגדיר את רגשותי.
    ובאמת, העיקר שהלב שלנו יאמין כי אלוקים מחליט מה תפקידו של כל אדם בעולם, ויצר לו את מסלול חייו.

    לראות את אלוקים בתוך ההסתרה, וזה נותן כוח להאמין כי אנו מסוגלות.

    ודווקא יוסף הגיע למדרגתו לאחר שהורחק מבית המדרש ועמד בגבורה מול נסיונות של גוף ודעת.

    ובכל אופן, הכוח של יוסף לעמוד בנסיון היה 'דמןת דיוקנו של אביו עמדה בחלונו'.
    כדי לנצח במלחמת הדעות המבלבלות, לעמוד מול חברה לועגת לערכי קודש, חברה עם תרבות חומרית כל כך, מוכרחים דמות: בעל עם דעת תורה שניתן לדון עימו על המחשבות, מורה, שיעורי תורה, רב וכדומה.
    אחרת, ברור שתהיה ירידה.

  2. מדהימה!
    כ"כ מזדהה אם התנאי עבודה וכו' בלי זמן לפתיחת ספרים ופרשת השבוע
    למרות שבעלי לא אברך כולל
    אבל החג וקבלת התורה היא של כולנו
    של כל אשה יהודיה
    בכל מצב ובכל זמן

  3. כ"כ נכון!!!!!!!!

    ולהתבייש כשהילדה שואלת מה הפרשת שבוע ומה מסור בה, ואני אומרת לה אמהות לא יודעות תשאלי את אבא או הגגנת.

    הלוואי הלוואי וזה לא היה כך!!!!!!!!!

  4. בוודאי שזה גם החג שלך…..

    של כל עם ישראל……

    והלוואי ונזכה להיות כולנו בעלי תשובה
    שיש להם אתר

    חג שמח….

  5. מרגש וצודק.
    כל הכבוד לאלו שנלחמות עם ה"מעשה" כשה"מדרש" לא נחלתן כרגע.
    ראויות לכל תואר של כבוד ויקר על ההתמודדות שאינה בתנאי פינוק כמו המורות המהוללות,
    ואף אחד לא קושר לראשן זרים , ההפך. מתמודדות עם הרבה סטיגמות לא מעריכות בציבור.

  6. ברור שהחג הוא של כולנו , כולנו היינו במעמד הר סיני.וכולנו , כל אחת מהמקום שלה עושה ומשתדלת למען התורה .
    אבל-
    כל אחת חיבת למצא בכל זאת זמן לעצמה להתמלא ברוחניות, זה דלק לנשמה!
    אולי בשבת או בכל זאת 10 דקות מרוכזות ביממה עמוסה.
    אולי זאת קבלת התורה שלי להשנה?
    חג שמח לכולן!

  7. אני מצטרפת לדבורה

    זה גם החג שלי! יהודייה, שומרת מצוות מקפידה על הוראות התורה, מחנכת ילדים לתורה
    מסייעת לבעלי לשמור על העיתים שקבע לתורה

    גם אם אני לא אשת אברך….

  8. הי סליחה, כותבת יקרה.
    זה החג של כל עם ישראל, לא רק של נשות האברכים.
    זה החג של כל מי שכרתה ברית עם אלוקיה ואמרה לו: נעשה ונשמע.
    בדיוק כמו שאת מבקשת שלא יקחו לך בעלות על החג,
    שימי לב לא לעשות את אותו הדבר בדיוק לאחרים….

  9. וואוו
    כמה את צודקת!
    אני מורה, ובאמת מתחזקת יום יום מהלימוד.
    ואף פעם לא חשבתי על זה שבעצם זכיתי..
    תודה על ההארה!

    1. אני מנהלת חשבונות במקצועי וכל כך הזדהיתי עם הכתבה הזו – אכן ישנם מצבים שאני מקנאה בעבודה המשולבת במקצועות קודש כמו תורה, פרשת שבוע, דינים, נביא, מושגים ביהדות וכו'…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.