למה גיליתי שאני 'חולת' קורונה?/ פזית נאמן

הייתי בהריון כשהתחילה הקורונה זו אמנם התמודדות לא פשוטה, אבל לא על זה רציתי לכתוב, זה שווה כתבה נפרדת כל הנושא של הריון ולידה בצל הקורונה. מה שכן, רציתי לתאר את ההתמודדות עם המחלה מהמקום שלי, של חולת קורונה.

לא, לא חולה באמת ברוך ה', אבל לפעמים כשאני נכנסת לעולמי הפנימי ושוכחת לרגע את הנפגעים מהקורונה כלכלית ובריאותית, אני מרגישה שאני ״חולת״ קורונה. לא מאומתת חלילה כאמור, אבל כן מאוד אוהבת. לפעמים טוב לי שם, שקט לי שם ונוח לי שם. תמיד אהבתי את השקט את הבית המשפחה, פחות טיולים, פחות אירועים משפחתיים ומפגשים, מתבודדת שכזאת ופתאום, בשבילי זה ממש נס, יש סיבה להכל! אני כבר לא המוזרה שרוצה את הלבד שלה, את השהיה בקרב המשפחה הגרעינית ותו לא. יש לי את המשפט המושלם: אני פשוט חוששת מהקורונה.

זה מתקבל בהבנה בעיני ה׳עולם׳, הריחוק והמסיכה והשדר ׳תעזבו אותי בשקט׳ – אל תתקרבו אליי ותנו לי פרטיות, אל תבואו לבקר, נמנעו אי נעימויות מביקורים בשעות לא שעות וללא תיאום. להתארח בשבתות כבר לא אופציה, והיי, חגים בבית זה כבר כל כך שייך וכל כך נכון ומקובל, בלי שום כעס מבני המשפחה. יש לי סיבה להתחמק ממפגשים, יש לי סיבה להישאר בבית ויש לי סיבה לא לקחת את ילדיי לכל מיני אטרקציות ופעילויות.

ושלא תבינו לא נכון אני אוהבת לפעמים גם לצאת ולבלות אבל בדרך שלי ובמינון שלי ככה שמהבחינה הזו, קורונה הייתה לגמרי סוג של מתנה עבורי

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מה למדנו מהקורונה? מחירון ההכפלה בזכויות/ חנה קוריץ זמן שמחתינו? החגים בצל הסגר / שיתוף כואב "אתם משפחה גרעינית? תראי לי תעודת זהות" / מאת חרדית מצויה קורונה, תודה לך!/ שיראל מ. ומי חוגג על הקורונה? הסינים/ דעה