לשוב לבראשית / גיטי מאירוביץ

שיתוף ב email
שיתוף ב print

זה היה יום מסויט, עמוס, טרוד ומעצבן.

הוא התחיל בשגרת בוקר שוטפת, המשיך באינספור מטלות מהסוג המרגיז (או שיש לכם דרך אחרת לתאר את הצורך לערוך תיאום מס מול פקידה) והסתיים בנסיעה באוטובוס אל מחוץ לעיר, כדי לקיים את חובת ההשתתפות בשמחה משפחתית.

הרבה אחרי חצות, נכנסתי הביתה. התרכזתי בעובדה שכולם ישנים, התעלמתי במופגן מהבגדים שהושלכו על הרצפה (הם בטח רצו להוכיח לי שהם התקלחו ולבשו פיג'מה) והתיישבתי באנחה קורעת לב על הספה.

"זהו, היום הזה נגמר בשעה טובה", סיכמתי והעפתי את נעלי העקב. "שלום לפאה ולבגדי המחלצות, ברוכה הבאה לך מטפחת…"

אתן בטח מכירות את התחושה הזו, שמתקלפים מהצלופן המרשרש ונפטרים מהמעיק והמעצבן והלוחץ לטובת המחבק והנעים והנכון.

על השנייה הזו, הרגע בו חזרתי לנקודת המוצא הראשונית, אני רוצה לדבר היום.

בואו נודה על האמת. החיים של כולנו עמוסים ודחוסים וטרופים. עולם עמוס בגירויים מציף את המרחב בו אנו חיים, והוא אורב לנו ודורש מאיתנו לקרוא, לקנות, לטעום, לקחת…

כל הצבעים והריחות והקולות והדיבורים האלה ממלאים לנו את תאי המוח בין אם נרצה ובין אם לא נרצה, ואני לפעמים מרגישה רוויה… מבינה שלרשימה האין סופית שלי בראש נגמר הנייר ושלא נותרו עוד שטחים ריקים במח ובלב.

ברגעים האלה אני חשה ברצון פנימי, אלים וכועס שרוצה רק לצרוח 'ד—י!'

די לרעש, לצלילים, למיילים לפרסומות. די לשכנוע. די לבלבול. תנו לי לחיות בשקט, בשלווה וברוגע. תניחו לי.

***

השעון סימן חצות. ישבתי מול המחשב ותקתקתי במרץ. הבית היה שקט (חסד שאינני שוכחת להודות עליו). הילדים ישנו, הכביסה תלויה ובעלי היה בדרכו הביתה כשלפתע שמעתי רעש חזק מכיוון המרפסת. הלב שלי קפץ מבהלה, אבל בגלל שהייתי על תקן 'המבוגר האחראי' קמתי והצצתי בחשש החוצה.

'זה רק מתקן הכביסה שמשום מה נפל', מלמלתי בהקלה. יצאתי להרים אותו ומיד חזרתי למחשב.

לומר שהכל שב לקדמותו? לא ממש… הרעש המפתיע או שאולי השקט שאחריו גרמו לי לחוש במן פחד בלתי מוסבר שהתגנב לי ללב.

'גיטי, תתאפסי!' לחשתי לעצמי. 'להזכירך, את האמא בבית הזה ואימהות לא אמורות לפחד!'

הנאום חדור האומץ לא הועיל. פתאום גיליתי שאפשר להרגיש לבד גם בבית מלא ילדים ושהפחד מגיע גם אם אין לו סיבה מוצדקת.

התרוממתי מהכיסא ופניתי לחדר הילדים. נכנסתי על קצות האצבעות פנימה ובדקתי שכולם מכוסים בשמיכות כראוי. כשהגעתי למיטה של ספי בן העשר, ראיתי שהוא ער.

"למה אתה ער?" לחשתי בדאגה. "אתה מרגיש טוב?"

"כן", הוא השיב מנומנם. "התעוררתי בגלל שהיה רעש במרפסת".

"אתה רוצה חיבוק?" שאלתי והוא הנהן בראש והוסיף באהבה: "את רוצה גם?"

"מאוד", עניתי בכנות והתיישבתי על המיטה שלו. "אני אוהבת את החיבוקים שלך".

ספי פרס ידיים וחיבק אותי חיבוק אמיץ מאין כמותו. חיבקתי אותו בחזרה ולא הרפיתי עד שהרגשתי שהפחד נעלם וה'ביחד' מזדחל חזרה.

"לילה טוב ממוש", לחשתי לו. "נס שאתה שלי".

ישבתי שם עוד רגע אחד ופתאום נעלמו כל המטלות, המשימות והחובות. עפו כל הפרטים הממלאים אותי ביום יום. בבת אחת החיים האטו ממרוצתם והעולם התמלא רק במציאות אחת – אני וספי, ספי ואני. רגע אחד טהור, ממורק, בראשיתי. שהזכיר לי מי אני ועבור מי אני עמלה כל היום.

חזרתי לסלון והרמתי עיניים בתודה לאבא שלי בשמים והודיתי לו על שראה שקצת לבד לי וששלח לי חיבוק אוהב ובעיקר בעיקר – שהזכיר לי את הסיבה שבשבילה אני כאן.

***

לפני כמה שנים, בשמחת תורה, התיישבתי במרפסת הקטנה בביתי מותשת מהמרוץ ששמו 'חגים' ופתאום שמעתי קול שירה שבקע מישיבה הסמוכה לביתי: 'ס'איז דאך אלץ הבל הבלים – אין עוד מלבדו' (זה הכל הבל הבלים – אין עוד מלבדו) הבחורים שרו ומשהו מופלא קרה לי… פתאום הנשימה הייתה קלה והראש שקט, והלב התרחב באהבה אינסופית. פתאום העולם נעלם ורק אני והקדוש ברוך הוא והתורה הקדושה היו שם.

זה היה רגע מושלם, נכון, פשוט וטהור. רגע שמחק הכל: את ההכנות לחג והבישולים והתרוצצויות והמנות המעוצבות והסלטים… רק האמת בצבצה והיא הייתה יפה עד דמעות.

כמו לחלוץ נעל עקב ולנעול נעל בית מפנקת, כמו לקום מכיסא קשה ולצנוח אל תוך ספה רכה, כמו לחזור מאירוע מוחצן לבית אוהב. בדיוק כך… לחזור למקור, לבסיס, למוצא. להסיר עטיפות ולשוב אל האמת.

אין הרבה רגעים מטוהרים שכאלה, אבל כשהם באים אני פושטת את הזרועות לקראתם ומאמצת אותם באהבה אין קץ. מרשה לעצמי להסתחרר בשלל הרגשות ופורטת אחת לאחת את התחושות: קרובה, אוהבת, שמחה, מתרגשת.

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

תגובה אחת

  1. ואולי סופסוף נצא מהחיצוניות הזו ונכיר בערך האמיתי שלנו שנושאות דגל התורה ומשכימות קום כדי לשלוח בנים לחיידר ובנות לבית יעקב ועליהם עומד העולם. וגם שאנו רצות לעבודה זה רק בגדר השתדלות כדי להביא פרנסה לבית של אברך ולא שמחפשות לעשות עסקים ומשרות רמות ווהייטקיות ושוכחות את העיקר שהילדים הובאו לעולם כדי שיהיהי להם אמא איתם ולא אמא ספער לשעתיים ביום מ5 עד 7.שאוספת אותם מהצהרון בלי טיפת כוח.ואזי נחזור לחיים מאושרים ורגועים יותר. שמעתי אימרה עצובה שמה שעשו בתי הילדים בקיבוצים עושים כיום המעונות לילדים ששם.חזקנה ואמצנה לשאת בגאון את תפקיד האימהות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.