כאב בלי תרופה/ סיפור

שיתוף ב email
שיתוף ב print

"כמה שכאב לי לא ראו עלי, ואף ארגון לא שלח לי ארוחות ולא עזרה"
זו הייתה תקופה ארוכה כל כך, לילות טרופים וימים נטולי טעם,
כל הדמיונות בעולם על מה יקרה ומה יהיה הזוגיות שהתדרדרה כי לא הפסקתי לטרטר את בעלי בטלפונים "איפה אתה? קרה משהו??" והוא עונה לקונית: "לא קרה כלום אותו דבר כמו אתמול. גם אתמול התקשרת בהיסטריה, למה שיקרה משהו??"
החרדות. הדאגות המוחשיות כל כך גמרו אותי.
הילדים לא זכו לצאת מהבית כדי שלא אדאג.
אני בעצמי כמובן נמנעתי.
החרדה ניהלה אותי.
ואת כל מי שזז (כלומר התאבן) סביבי.
היום אני קוראת לזה: "סבל לא מודע".
ערב אחד הוא חזר הביתה:
"תתארגני אנחנו יוצאים"
מה??
"כן כן, יוצאים לפגישה חשובה, אני לא יכול לראות אותך כך סובלת עוד"
אני?? סובלת??
בינתיים ראיתי כמה כולם סביבי סובלים, מוגבלים, מולחצים.
אני? שומרת על עצמי. כך לפחות מנסה.
"את סובלת את לא יודעת עד כמה… ואנחנו ביחד נטפל בזה. קבעתי לנו פגישה עם אשת מקצוע רצינית" הוא היה נחוש, ודיבר ברוך ובהרבה חמלה.
"הוא עצוב" חשבתי לעצמי, הרבה זמן לא שמתי לב איך הוא מרגיש. מתי לאחרונה היה לי פניות לזה?

נכנסתי להתארגן כשבראש רצות מליון מחשבות וחרדות ולחצים "איך הבייביסיטר תסתדר??? ואם תהיה תאונה?? ואם ואם…ומה היא תגיד עלי? ולמה בכלל לטפל??
מה הוא חושב שאני לא נורמלית?!"
פתאום הרגשתי משהו חם וקטן על הלחי.
אני מסתכלת במראה ונדהמת, המייקאפ לא נמרח…ובמקומו עוטפות את הפנים שלי דמעות.
העיניים רותחות והלב קפוא.
זה אני במראה בוכה? באמת?
ניתוק.
חוסר מודעות.
תנו לזה איזה שם שתרצו – זה מה שזה היה.
כל הדרך אני רק ממלמלת פרקי תהילים והוא, הוא נאנח. הבייביסטר הייתה עסוקה בלענות לטלפונים ממני במקום להיות עם הילדים…
הוא ממש ביקש שאנסה לא להתקשר אליה – כי נצטרך אותה לפחות פעם בשבוע, "אל תגרמי לה לא לרצות לבוא…אל תשגעי אותה"
אבל זה? גדול עלי. חזק ממני.
החרדה הזו לפתה בי בכל הכוח!
היום אני יודעת לומר שזו היא, ולא אני.
היא נהלה אותי, יותר נכון שיגעה אותי…
הייתי "כמו משוגעת!"
הגענו למטפלת, והיא כל כך הבינה אותי, והסבירה לי בצורה הכי פשוטה :"יעלי, זו לא את! זו הפרעת חרדה מוכללת ככל הנראה, שמנהלת אותך, שמפריעה לך לחיות בצורה נורמטיבית, וגם…גם לבני הבית שלך".
אוי בכיתי כמה שבכיתי…זה כאב להסתכל במראה ולראות עיניים שצועקות הצילו, ואני רק בורחת ממנה, החרדה הנוספת הייתה להתחבר לחרדה. להכיר אותה מקרוב, ולהביט בה בכאב ובתסכול.
להתחיל לנהל אותה, ולהיות מולה להכיל אותה ולקום איתה בבוקר, להרדם למרות היותה, ולדעת איך להפחית אותה.
"זה כמו מעגל" תמי המטפלת הסבירה לי "את נמנעת מדברים כי את בחרדה, והחרדה הולכת וגדלה כך ככל שאת נמנעת, הדמיון שלך ניזון מההימנעות שגורמת לו להעמיק את החרדה ממה יהיה ואיך יהיה, כשבפועל החרדה הזו תפחת ככל שתפעלי ותעשי תצאי ותחשפי את הדמיון למציאות שהיא לרוב הרבה פחות מאיימת"
אני עדיין כל שבוע משאירה בייביסיטר, ואלי בעלי מלווה אותי לטיפול. מחכה למטה ברכב, ואני יורדת לא פעם עם עיניים אדומות וחיוך גדול.
הפעם יותר מחוברת.
פחות מנותקת.
אבל גם כשהכאב היה גדול מאוד, לא הייתם רואים עלי, אני אישה "רגילה" נורמטיבית שחיה חיים "רגילים"
לא מתביישת לספר שנעזרתי תקופה גם בכדורים להרגעה, ובעיקר בפסיכותרפיה.

רציתי שנכיר במי שסביבנו סובל וכואב לו בלי שרואים, ובלי שיודעים.
היום ב10.10 מציינים את יום בריאות הנפש הבינלאומי.

סייעה בעריכת הסיפור ברכי שגב פסיכולוגית בהתמחות קלינית וחינוכית

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

5 תגובות

  1. החיים בצל החרדה/ דיכאון או כל קושי נפשי לא קלים…גם אחרי התקופה הקשה יש חשש שזה יחזור, יש רגעים שמזכירים את העבר ויש ימים קשים.
    מצדיעה לך שאת מטפלת, לא מתעלמת, מנסה לעזור לעצמך ולבני ביתך
    העלית פוסט מרגש, כאחת שמתמודדת אני שמחה לראות שיש יותר ויותר מודעות מהציבור
    עלו והצליחו

  2. כל הכבוד לבעלך!!! אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים, את לא יכולת לעזור לעצמך כל הכבוד לו על היוזמה והרגישות הוא הציל אותך

    1. כמה כואב וכמה נכון!
      כמה קשה וכמה לבד!
      בעוד אנשים חולים במחלות פיזיות מקבלים את כל התמיכה, הסיוע, הליווי, העידוד ובעיקר הלגיטמציה,
      ההתמודדות עם קושי נפשי קשה שבעתיים
      כי בנוסף לקושי שלא ניתן לתאר יש את חוסר ההבנה, האהדה, אבל בעיקר הלבד
      במקום הזה נמצאים לבד לבד לבד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.