השבוע כולם עסוקים בתעודות. כמה קיבלה בחשבון. כמה קיבל בנביא, כמה ירד בדקדוק וכמה עלה באנגלית.
ורק אני טרם הספקתי להשכיל למרות כל מסלולי הכשרה הגבוהים, למה אין את החלק ההוא בתעודה. החלק שלה מגיעה התודה וההערכה: אמא. ( שישאר רק ביננו. כן? לפעמים אני מאמינה שזה נס שלא…)
כי אם כבר מחלקים ציונים, אני מבקשת להיבחן. לא על הילדים – אלא על כל מה שקרה מסביב כדי שהם בכלל יגיעו למפתן הדלת במצב צבירה אנושי.
אני רוצה ציון על זה שהגברת הצעירה החליטה ללבוש דווקא את החצאית של אחותה הגדולה. למרות שזה לא שלה. בזמן שאני בזמן הזה נאלצתי לאתר מחברת שכבר שבוע שעבר ננזפה על שכחה. ואני בעצמי דאגתי ברוב פחד ואימה לוודא שהיא בביטחון רב בילקוט ספונה. אך עכשיו "אסון נורא"! ברגע היציאה המחברת נעלמה! ולבסוף נמצאה מתחת לבננה מעוכה… ואני בשאריו כוחותי שאזלו נאלצתי להקים מכבסת ניקוי יבש. כשמבפנים אני מנסה לווסת את עצמי לא לירוק אש. וכשהגברת חזרה הביתה? לא מצאתי לי מפלט מהבושה. החצאית חזרה עם מכפלת חדשה, מאולתרת, שנזלה לה אי שם למטה בטבעיות מביכה. ואם זה לא מספיק, האחות הגדולה – בעלת הנכס המקורית – איחרה לכל העולם.
טוב, היא איחרה בסך הכל בעשר דקות. אבל עבור העשר דקות האלה נאלצתי להפעיל כאלה ישועות, קשרים ופרקי תהילים בדמעות שליש, שרק התפללתי בשקט שהאירוע הזה כבר יעבור. וכבר נצא ממנו לחיים לשמחה ולשלום מבלי שהשכנים ירוצו לבדוק על מה הסירנות, ואם באמת יש עכשיו אזעקות יהיו בטוחים שההסברים הם רק מריחות. נס שאין מצב שיאמינו שקריאות ההצילו היו בשל איחור בגלל החצאית, שהיא בעצם שלה וזכתה במכפלת לאחותה שבחציה כבר נפרמה…
אני רוצה ציון הוקרה על ערימות הכביסה שדאגתי להן באדיקות, עד שברגעים מסוימים הרגשתי שאני בעצמי מכובסת – עברתי סחיטה של 1200 סל"ד, ייבוש באוויר הפתוח וקיפול כפוי בלי יכולת לנשום.
ועל זה שישבתי לשנן איתה חומר למבחן. שלוש שעות של בהייה משותפת בדפים, שהוכיחו לי מעל לכל ספק שללמוד סנפלינג חופשי בלי חבל אבטחה מעל צוק תלול, כשאת סובלת מפחד גבהים קשה – זה הרבה יותר יעיל, זורם ופחות חרדתי מאשר הניסיון להבין למה התכוונה המשוררת בשאלה 4.
אז כן, היו הוריקנים, והיו דרמות, והיה שוקו שנשפך על התלבושת הלבנה בדיוק שבריר שנייה לפני היציאה מהבית.
אבל עכשיו, רגע אחרי שהדפים חולקו, אל תקחו אותי עד כדי כך ברצינות. כל הדרמה הזו הייתה פשוט ניסיון נואש כדי שאנחנו, האימהות, נצליח להתרכז מול כל הגורמים המסיחים שמסביב. הרי ביננו אם לא הדרמה והצחוק באמת היית מתרכזת כאן לקרוא?! כי אם לא נדאג לפינה שקטה בין המבול לבלגן הגורמים האלה עוד עלולים להשפיע על התעודה של הילדים. נאום היועצת שעוד אין לי מושג אם לזה היא התכוונה או לא.
אבל אל דאגה – על תעודת ההוקרה שלי זה בטוח לא ישפיע.
כי השנה, במקום לחכות להערות מהמערכת, ישבתי ליד שולחן המטבח וחילקתי לעצמי את התעודה היקרה בעולם. ממני, אליי. בהערכה.
כי חוץ מד' אף אחד לא ידע מה מנעתי אף אחד לא ידע אלו צפרדעים בלעתי. כי אם ידעו אולי חלילה וחס וחס ושלום יחשדו שהשתגעתי. לא יאמינו לאיזה מצב הגעתי שלא באמת היתה לי סבלנות 3 שעות לשנן. ושמכפלת אני אפילו לא מעיזה לסמן…
כי בסוף, על הניסים הקטנים של היום-יום – אין ציון מספרי. יש רק אמא אחת שמעפילה מעבר להררי החושך מדלגת מעל תהומות. סופגת אל תוכה את החבטות בחיוך בדממה באושר ובשמחה- למען שמו באהבה- אז תגידי ועכשיו ברצינות לא מגיע לך ולי תעודת הוקרה?!?
ו—כן אני עולה הקבצה אבל רק אחת, כדי שתהיה גם לי חווית הצלחה
אביגיל קולר (MA) טיפול והדרכת נשות טיפול בCBT, גל שלישי ותרפיה באומנות [email protected]
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
