אוי באבי.
אני כלכך אוהבת רכבת.
רכבת בשבילי זה טיול.
קונים ביסלי, ומכינים ביצים קשות וחותכים פלפלים ומלפפונים.
ונוסעים ברכבת.
קרון. אנשים. כסאות. קילומטרים. חלון . נוף. רוח.
אני כלכך אוהבת רכבת.
מתניה אמר לנו פעם שאת הזעזוע הכי גדול ואת ההבנה הכי עמוקה הוא קיבל מול פסי הרכבת שלהם. של הנאצים.
עשרות קילומטרים של פסים ישרים כלכך, מדוייקים כמו הבלתי אפשרי, מקבילים שלא ייפגשו לעולם כמו צמדי המילים "השמדה המונית" ו "בני אדם ".
שם הוא הבין את גודל הטרגדיה.
בדיוק הזה.
שם הוא הבין איך הבלתי אפשרי יכול לקרות .
ואני כלכך אוהבת רכבת.
אני יושבת עכשיו בקרון.
כסא קטיפתי כחול. המולה עברית מסביבי. השמש שוקעת מעל הים. תינוק בוכה. מזגן מקרר אותי קצת יותר מדי.
ואני מנסה לחשוב, באבי, מה היתה עבורך רכבת, אחרי הרכבות ההן.
פתאום אני חושבת שאולי אני לא ממש ומדי אוהבת.
רכבת.
אוהבת.
לא אוהבת.
אוהבת.
לא אוהבת.
כשהייתי ילדה עוד היו קולות השקשוק על אדני העץ של הפסים. ככל שחולפות השנים הרעש מתחלף לקולות אנשים הומים, ילדים, שיחות פלאפון עירניות, מוזיקה שמתגנבת מהאוזניה של הבחור מהספסל מימין וצחוק של חיילים צעירים.
טוב שהקולות מתחלפים באבי.
החיות כובשת כל פינה.
האהבה מנצחת.
את כבר יודעת את זה.
פעם אחת השנאה נצחה,
אבל מאז האהבה מנצחת שוב ושוב.
כל בוקר מחדש, כל חיים חדשים שבאים לעולם, כל שקיעה יפה, כל זריחה שמגרשת את החושך.
אני אוהבת באבי.
אני אוהבת.
אני אוהבת, משמע אני חיה.
וזה מה שחשוב.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
