הלבשתי את הילדים בבגדים חמודים שקניתי בבזאר השכונתי. התארגנו ויצאנו לאולם. בנות הדודות קיבלו אותי בשמחה. כולן הגיעו מכל קצוות הארץ.
"גיליתי לסבתא את שעומד להתרחש", לחשה לי דסי.
היא לא יכלה להתאפק? חשבתי. אבל דסי אמרה: "אימא שלך ביקשה שנספר לה לפני האירוע כדי שלא תופתע בצורה שתזיק לבריאות שלה".
שוב גיליתי את הרגישות של דסי. כמה שלא תמיד אהבתי להיות בחברתה, הנה מתברר שהיא מבינה עניין ומתנהגת ברגישות.
בני המשפחה היו באולם. מבעד למחיצה ראיתי את שלמה מדבר עם ירוחם, הגדול של דודה גילה. הקשר המשפחתי ריגש אותי. והנה חיים הביא את סבתא שהתרגשה שוב ושוב לראות את כולם. הנכדות קמו להגיש את האוכל, ונזכרתי בחיוך איך ציפיתי לערוך את המפגש הזה בסלון הקטן שלנו.
פניני פנתה אליי והצביעה על שולמית: "איך היא גדלה!" אמרה בהתפעלות. "ואיך היא לבושה מתוק. רואים שזה בגד ממותג ואיכותי".
חייכתי לעומתה: "עלה לי בבזאר 40 שקל, מקווה שלא ייהרס לי אחרי כביסה אחת".
היא חדלה למלא את צלחתה בסלט חסה ואמרה בתדהמה: "את? לא חשבתי עלייך שקונה בבזארים. הבנתי שאת זו שמימנת את רוב האולם".
הפעם היה תורי להיות הלומה.
"דסי אמרה לך?" סיננתי.
"לא. בעל האולם הביא לי מקודם קבלה. לא הבנתי מה זה, והסתכלתי כדי לראות את פרטי כרטיס האשראי של בעלך".
עלה חסה נשר מהצלחת המרכזית לשולחן.
"אז איפה הקבלה?" ניסיתי להבין.
"נתתי לדסי. היא אמרה שתעביר לך".
"ולמה את חושבת שאני מימנתי את האולם? אולי רק השתתפתי בהוצאות?"
"את נראית לי אחת לא דלפונית. זה ידוע שאת עובדת במשרד תכנות שמשלם טוב".
ממולי ישבה בת דודה נוספת שניסתה לכרות אוזן לשיחה המעניינת. הרגשתי ביזיון לחשוף כמה אני מקבלת באמת. במקום זאת אמרתי: "את יודעת שאני מזכירה זוטרה שם?"
"לא. לא ידעתי", היא ענתה בקלילות. "את יכולה להעביר לי את סלט החצילים?" ביקשה.
העברתי לה את הסלט והרגשתי את הטלפון שלי רוטט. המספר של בריינדי. זמן רב שלא שמעתי ממנה. החלטתי להתעלם מהצלצול לעת עתה ולחזור אליה מאוחר יותר. השיחה של בת הדודה הדהדה באוזניי. ניסיתי להבין מה הופך אותי ל'לא דלפונית'. אולי אני צריכה להתחיל להתלונן על מחסור בכסף? נו באמת. מה אכפת לי. שיחשבו מה שרוצים.
בעודי תרה אחר מקום ישיבה אחר, ראיתי את יעל מגיעה עם ארבע בנותיה. כולן לבשו בגד זהה לזה של שולמית. כולן נראו חמודות, אבל הקוקו הפזור שיווה לבגד מראה מוזנח יותר. יעל עובדת כמזכירה בבית דפוס, וכל המשפחה זוכה לשמוע כמה לא קל המצב הכלכלי, וכמה מזכירה מקבלת מינימום בקושי.
"חמוד מה ששולמית לובשת", קרצה לי יעל.
מצב הרוח החל לחזור לי.
פניני חלפה על פניי שוב. הביטה על סדרת הבנות של יעל ואמרה לי בלחש: "לא צריך כסף בשביל לטפח". והפעם מצב הרוח חזר לי בגדול.
בינתיים עזרת הגברים כיבדה אותנו בנעימה, ולאחר מכן קם דובי והקריא את הברכות שכתבו הנכדים והנינים לסבתא, לקול צחוקם של המבוגרים.
"שתהיה לך כל יום גלידה", "שתהיי צדיקה כמו סבתא שלי מהצד השני", "שתזכי בפיס כמו כל העשירים".
קולות הצחוק התעמעמו לי. האיחול התמים חדר לתוכי. האם באמת זו פסגת האושר? לזכות בפיס?
"סבתא תהיה מאוד עשירה מכל הברכות", אמרה לי יעל בעליצות.
"בעיקר מכך שתהיה לה כל הזמן גלידה, והיא תוכל לאכול ולתת לנכדים".
בכל מקום הכסף משחק תפקיד מרכזי. האם באמת מי שיש לו כסף מאושר יותר מזה שאין לו?
"מה היית עושה אם היית זוכה בפיס?" שאלתי את יעל בלחש, ברגע של גילוי לב.
"הייתי ממשיכה לעבוד", היא לחשה לי חזרה. "לא יכולה לחשוב מה הייתי עושה בלי מקום לצאת אליו. אולי בעצם הייתי מקימה לי איזה משרד עם כמה עובדות מתחתיי, כך גם הייתי יוצאת וגם לא עובדת קשה מדיי. בעיקר הייתי קונה לילדים ביגוד ברווח. בלי לחשוב כל שנייה אם זה בסדר או לא. וכן, גם גביע לקידוש במקום זה שנשבר לנו".
לאחר מכן היא התנערה.
"מה אני מדמיינת פה? בטוח שאם הייתי זוכה הייתי חושבת אחרת. אין לי תשובה בשבילך".
"יש לי גביע מיותר שקיבלתי במתנה, ואין לי מה לעשות איתו", אמרתי לה.
"לא יכול להיות", היא אמרה באי אמון.
האמצעית שלה באה, וביקשה קוקו חדש במקום הקודם שהתפרק לחלוטין.
"אני אשלח לך אותו בהזדמנות קרובה", הבטחתי. הרי אצטרך לצאת בשביל לקנות.
"את יודעת שגביע עולה יקר, אולי תרצי לשמור אותו?"
"יש לנו גביע, ואני פחות אוהבת אותו", הבטחתי לה. "הוא לא הכסף הכבד אלא הזול יותר".
"אני אשמח", היא צהלה.
הבטתי בה, ואמרתי ברכות: "גם אני".
סבתא קמה ממקומה וביקשה את המיקרופון הנייד. היא התחילה להתרגש ולהודות לכל הנכדים, הילדים והנינים שבאו לשמח אותה.
"אני רואה כאן את כל השבט ולא מאמינה שכולכם שלי", הקול שלה הצטרד.
הבטתי בכל המוזמנים שהתרגשו יחד איתה, ופתאום התגלגלה דמעה במורד לחיי. זה מרגש. סבתא שהייתה ילדה בזמן השואה, ושרדה כמעט יחידה ממשפחתה, ועכשיו כולם נקבצו ובאו.
לאחר מכן היא ביקשה להודות על כל הטרחה.
"ובמיוחד לדסי שארגנה את כל האירוע ולקחה על עצמה את ארגון האולם והמימון. שמעתי שהכל לא היה זול".
מחיאות כפיים נשמעו, וסבתא התיישבה במקומה מוקפת בבני משפחה.
דסי הגיעה מאחוריי.
"את לא כועסת, נכון?"
מזווית עיני ראיתי את סבתא המחייכת באושר.
"להפך. אני שמחה", אמרתי לה.
"אני שמחה", אמרתי מאוחר יותר לשלמה. "עדיף שכולם ייחסו לדסי את מימון האולם ולא ייפלו עליי חשדות יתר".
"החושד בחשודים מוסמכים?" הוא קרץ.
"את ההרגשה הטובה הפנימית שיש לי, אף אחד לא יוכל לקחת. ושום הון שבעולם לא יעשה לי אותה", אמרתי והרגשתי את האמור במלוא העצמה.
***
בערב התקשר מספר לא מזוהה, ופתאום נזכרתי שלא חזרתי לבריינדי. הלא מזוהה התברר כאיזו מכירת מוצרים, מה שאפשר לי לנתק ולחזור לחברה הנשכחת שלי.
"אני רוצה להתנצל בפנייך", אמרה בריינדי והלב שלי כמעט נפל.
התנשמתי.
"נו תגידי". השם. אין לי כוח לבשורות מעיבות על חיי. לא רוצה לשמוע שהעסקה המפוקפקת שלנו נפלה.
"אמרתי. אני מתנצלת שלא התקשרתי אלייך כבר מלא זמן", אמרה.
"וזהו? רק על זה?" ניסיתי להבין.
שמעתי את התמיהה בקולה.
"על מה עוד תרצי שאתנצל, כבוד הנסיכה?"
איזו מצחיקה אני. החלטתי שהעסקה מפוקפקת ומאז אני רק מחכה לבשורת האיוב, בעוד בריינדי לא מבינה על מה אני מדברת.
"התקשרתי סתם לדבר. ראיתי שלא ענית והבנתי שאת עסוקה", אמרה.
הפעם היה תורי להתנצל. "באמת לא בסדר מצדי שלא יצרתי קשר. הייתי עמוסה. חזרתי לעבודה, חברה טובה שלי ילדה תאומים ונדרשתי לעזור לה. הייתה לנו מסיבת יום הולדת מוצלחת לסבתא שלי. את רואה? רק תיתני לי הזדמנות לדבר ולא אפסיק". חייכתי.
ואז נזכרתי.
"רגע, מה שלומך את?"
"פחות מעניינת ממך", היא צחקה. "לא הייתה לנו שום מסיבת יום הולדת, וגם לא חזרתי לעבודה".
"ואיך את מרגישה?"
"מעולה. במיוחד שהכסף שלנו מניב תוצאות בחו"ל".
"איך את יודעת?"
"תסמכי עליי. יש לי ולבעלי מהלכים לברר בצורה לא ישירה".
תסמכי עליי היא אומרת! מה עשיתי אם לא סמכתי עליה? הלכתי אחריה לחוץ לארץ, והשקעתי את מיטב כספי כהמלצתה.
היא נשמעה לי משועממת.
"את רוצה לבוא לבקר?" שאלתי.
כנראה הרעיון שלי לא קרץ לה.
"אולי ניפגש באיזה בית קפה? נאכל משהו?"
"לא בדיוק מתאים לי", הודיתי. "למה שלא תבקרי אצלי? אני אופה טעים יותר מהמסעדה. לא היית אצלי. תבואי בערב ככה לביקור בית".
"אם תכיני דייסה כמו של בית ההחלמה, אני באה", התבדחה.
"יהיה מה לאכול", הרגעתי. לא רציתי להבטיח מה, כי לא ידעתי אם אמצא זמן לעמוד במטבח זמן רב. אחרי הכול, העבודה שואבת ממני כוחות רבים, ויחד עם הקטנים, באמת לא קל לארח כבעבר.
השיחה איתה נתנה לי חשק לקום ולעמוד במטבח. כששלמה חזר מכולל ערב, הריח של הפוקאצ'ות הממולאות בשום וזעתר אפף את הבית.
הוא הניח את הכובע במבואה ושאל: "יש איזו חגיגה?"
השאלה הציקה לי. אם קצת ריח של אפייה מעורר חשד של מסיבה, זה אומר שזה לא קורה הרבה לאחרונה.
"אין מסיבה. חברה אמורה לבקר אותי מחר, וכבר הכנתי גם לנו".
הוא הוציא גבינה מהמקרר, ואני הגשתי לשולחן צלחות חגיגיות עמוסות, עם כוסות זכוכית גבוהות.
"אז אני מתארח פה היום", נהנה מהמחווה.
"אולי אתחיל לאפות חלות לשבת?" חשבתי בקול.
"חשוב מאד. חלק ממצוות האישה", אמר.
אולי באמת. למה לא בעצם? אני אוהבת לאפות, והפרשת חלה היא מצווה גדולה.
שלמה נטל ידיים והתיישב. אחר בחר פיתה זעתר.
"אז מי מגיעה אלייך מחר?" התעניין.
"בריינדי".
"את מזכירה לי", אמר.
"אני מזכירה. זו העבודה שלי", ניסיתי להתבדח.
הפנים שלו התרצנו.
"אוריאל וולף, אחד שלומד איתי בכולל, דיבר איתי על השקעה מניבה מאוד. הוא עצמו משכן את הדירה שלו. הוא אמר לי שלא מדובר בעסקאות מפוקפקות שמגיעות בחו"ל ואי אפשר לפקח עליהן, אלא משהו משמעותי".
"ואתה מאמין לו?"
הוא ספק את כפיו.
"הוא נשמע אחד אמין. בחור שלא נשמע תמים. לא כזה שאפשר לעבוד עליו בקלות. הוא עצמו משכן את הדירה שלו. אני מאמין לו לזה. שמעתי אותו יום אחד מדבר אודות המשכנתא. זו עסקת נדל"ן על קרקע שאמורה להיות מופשרת בארץ. תראי, אני לא כל כך מבין בזה, אבל אולי כדאי לברר?"
בדיוק לפני שבריינדי מגיעה.
"נדחה את הדיון למחר?" הצעתי.
"בינתיים אברר על זה יותר", אמר ספק לי ספק לעצמו.
"אני אשמח להוציא את השותפות שלי מהעסקה החוצניקית", אמרתי.
הוא חייך לעברי.
"אברר בשבילך".
עד שבריינדי הגיעה בערב למחרת, נוספו מטעמים נוספים. הכנתי לזניה, ופל בלגי ופשטידת קישואים. שולמית, שנרדמה בצהריים ואפשרה לי להכין את כל המטעמים, קידמה את בריינדי בחיוך ביישני.
"היא דומה לך", קבעה חברתי.
"במיוחד התלתלים הבלונדיניים והאצבע בפה", צחקתי.
ערכתי את השולחן עם סט יוקרתי שקנינו אחרי החתונה, כשעוד השתמשנו בכלים שבירים על בסיס יומיומי, ולא העדפנו את החד-פעמי הזמין.
כוסות הזכוכית הגבוהות שקיבלנו לחתונה מאיזו דודה של שלמה הגיעו לשימוש פעם שנייה באותו שבוע, מה שהיה נדיר. הכוסות שיוו מראה יוקרתי לשולחן הערוך.
"ממש מסיבה עשית לנו פה", המהמה בריינדי.
"והגבינה הצהובה, בדיוק לכולסטרול הגבוה שלי", אמרה.
"אז לא תאכלי פה את רוב הדברים?" נבהלתי.
"מי אמר שלא אוכל? אחר כך כבר אחזור לאיזון בעזרת השם. אני לא ברמה של תרופות. רק קצת שמירה על תזונה דלת שומנים, ובלי גבינה צהובה. אבל התזונה הזו פוסחת בבתי חברות שפיות".
בטוב ליבנו בארוחה המושקעת אמרתי: "ייתכן שנצטרך למשוך את ההשקעה שלנו".
חשבתי שהטלתי פצצה, שאולי בריינדי תתנגד, שתסביר לי כמה זה תוקע אותה, שתסביר לי על דמי עלות ביטול עסקה, בצורה שתבהיר לי שכבר עדיף להמשיך להשקיע מאשר לשלם את סכום הביטול, ובמקום זאת היא אמרה:
"האמת שזה לא נמצא בשלב שאת יכולה למשוך אותה. אבל יש אופציה למכור את חלקך. אני לא רוצה לומר לך מה לעשות, כי יש לי אינטרס שתמשכי ותמכרי לי את החלק שלך. בעלי רוצה להשקיע בזה יותר, לכן אני מנועה להגיד לך מה תעשי. רק תדעי, שאם את שואלת אותי – לא הייתי עושה את זה".
בחרתי להתייחס לחלק המעשי של דבריה: "את אומרת בעצם שאני יכולה למכור את חלקי עוד היום?"
היא הביטה בי וניסתה לשלוט בנטיפי הגבינה הצהובה של הלזניה שהתנגדו לעלות על המזלג: "מתי שתרצי. בתנאי שזה לא אומר שאת מפסיקה להזמין אותי ללזניות".
לזניה פה ושם, זה החלק הפשוט. העיקר מאחוריי. בריינדי לא תיפגע, וגם אני לא. הרגשתי קלילה ומשוחררת. לראשונה מאז החזרה שלי מחוץ לארץ.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
