והשנה עשה הערשל כעין תנאי עם מלך מלכי המלכים.
בכל שנה, כבר עשרות שנים, עסוק הערשל בצרכי הציבור. באמונה , בוודאי באמונה , הרי הערשל באצ׳י לא מכיר דרך אחרת.
מיד כשמגיע היום שלאחר פורים מתחיל הערשלה להתארגן לפסח. ומה לו "להתארגן", תשאלו?
כי יש לו להערשלה משפחה ברוכה , ילדים כחול אשר על שפת הים, ונכדים ככוכבי השמים לרוב (נו שוין, אל תתפסו אותי בקצה של מילה, ברם הבנתם….) וכדי לארח עם רב כזה, צריך הערשל וצריכה גינענדא נוות ביתו זמן, וכח להתארגן.
פעם פעם, כשהיו הם צעירים איכשהו עוד ניסך השמן בגלגלים והעניינים דפקו כמו שעון, נו לא שוויצרי, אבל דפקו. היום, כשהתקשו המפרקים והגוף זז כמו שעון עצל, צריך לוותר על דברים, צריך לקחת זמן ארוך יותר מפעם, אבל הערשל וגינענדא לא מוותרים. בשולחן הסדר שלהם ישבו ילדיהם ונכדיהם.
פעם, בימים עברו, כשעוד היה כח ברגליים ובידיים, היה שולחן הסדר ארוך וערוך, וכל דיכפין וכל דיצריך ישבו סביבו עם בני המשפחה כבני מלכים. כל מי שלא היה לו כדי מצה שמורה, ויין לארבע כוסות, ומנת עוף.
וגם……. כל מי שלא היה לו מי שיאהב ויכבד אותו, בא להערשל. ושם קיבל הן דיכפין והן דצריך במנות של אכפתיות והתעניננות ואהבה כשרות לפסח למהדרין, שהשביעוהו לכל השנה.
כי כך היה ביתם של הערשלה והעזר כנגדו ,המון שנים, דלת פתוחה ולב מקשיב, וסירים חמים וצלחות מלאות בהרבה אהבה.
עד שהרופא הזהיר את מאמע (גינענדא) לבל תמתח את החבל, ושעליה לנוח קצת יותר כי הלב כבר לא משהו, והמפרקים כבר עצלים קמעא ורוצים לנוח יותר והילדים שמעו את מצוות הרופא, ועזרו למאמע ולטאטע לשמור על הגבולות שקבע הדוקטור.
זה השפיע על הבית… האורחים פחתו. הסירים קטנו. הנכדים באו יותר לעזור. ושולחן הסדר המפורסם של הערשל,
התכווץ ביחד עם הלב שלו.
עד אותה שנה.
באותה שנה מילא הצער את ליבם של הערשל ועיקר הבית שלו.
יוסל, הבן השמיני, נסע לאמעריקע.
כבר שנים שיוסל מהפך ומהתל בנחת שלהם.
כבר שנים שגינענדא יושבת בכותל יום יום ובוכה ומתחננת ומבקשת שיהיה ליוסל טוב.
יצא לתרבות רעה, נו שוין.
התחתן עם מיידאלע לא משלנו, נו שוין.
נולדה לו בת קטנה וקרא לה בשם מוזר, לא מהשכונה, נו שוין.
התגרש. אוי זה כאב. נו שוין.
ועכשיו החליט שהמזל שלו באמריקה הרחוקה.
וטאטע ומאמאע כלכך דואגים.
הילד רחוק, ואין כמעט קשר, והלב מתגעגע, וממה שהם שומעים לא בטוח שטוב לו שם בפנים, בלב (כי הרי רק הורים יודעים מה טוב לבן יקיר שלהם. רק הם….)
ופסח יגיע תיכפ, ויוסל הודיע שיישאר שם, באמריקה הקרה והרחוקה.
זו שנה ראשונה שלא יהיה בסדר אצל טאטע ומאמע.
והלב של הערשל נשרף.
וגינענדא יושבת כל יום עוד חצי שעה יקרה בכותל, ומדברת עם ריבונו של עולם באותה שפה שדיברה איתו כל עשרות שנותיה, בתחינה.
וביום אחרי פורים, באותה שנה, החליט הערשל החלטה אמיצה עם העזר שלו.
השנה הם עושים שוב סדר עם מנות גדושות של אהבה, לכל דיכפין ולכל דיצריך.
הילדים יעזרו, הנכדים יתנו יד.
יוסל שלהם אולי לא יהיה, אבל יהיו "יוסלך" אחרים .
ובאותו יום
הלך גם הערשל עם גינענדא לכותל.
הם ירדו יחד מהאוטובוס
וצעדו לאט לאט אל הקיר הכלכך מוכר.
וגינענדא הלכה למקום הקבוע שלה, לכסא הפלסטיק בצד, לנהל את השיח הקבוע שלה עם הקדוש ברוך הוא,
והערשלה צעד לעזרת הגברים
וניהל את השיחה שלו עם הקדוש ברוך הוא
וכך הוא אמר לו
"ריבונו של עולם, מי אני, הערשל הקטן , מאונגרישע הייזער (בתי אונגרין) מאמוליקע שטוט (מהעיר של פעם) שאעשה איתך תנאים.
אבל אתה אמרת "אם אתה משמח את שלי, אני משמח את שלך" ואני רואה את הצער של גינענדא שלי, ואת הקושי של יוסל, ואני מבקש ממך, ריבונו של עולם, אני מנסה, מאד מנסה לשמח את שלך. תשמח לי את שלי….."
באותה שנה, הרגיש הערשלה, שאולי אולי, הוא כבר לא כלכך עושה לצרכי ציבור באמונה, אולי הוא נושא ונותן עם מלך מלכי המלכים-
אבל בהמון המון אהבה ואמונה……
ובליל הסדר ,הבעל"ט, כשיישבו שוב שתילי הזיתים , וכל דיכפין ודיצריך סביב השולחן הגדול, מלקטים שיעורי כזית ושיעור באהבת חינם, ויברכו יחד את ברכת "גאל ישראל", יכוון הערשל היטב במילים :"כן ה' אלוקינו….יגיענו למועדים ולרגלים אחרים הבאים לקראתינו לשלום, שמחים בבנין עירך, וששים בעבודתך…."
הקדוש ברוך הוא , אנחנו אוהבים אותך.
הכותבת, דסי זייבלד, הנה מלווה אישית רגשית ומלווה הורים מתעודדים לנוער מתמודד.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
