בעולם הזה כולם רצים.
רצות.
רצות להגיע רחוק.
רצות. רוצות.
רצות לשם. רוצות להגיע.
לעוד משהו, לעוד הישג, לעוד יעד.
כי ככה זה.
מי יותר מרשימה הבוקר?
מי עשתה עוד צעד בדרך להכי-הכי שיש?
מי תספר לכל העולם הבוקר משהו מרגש על משהו מרגש…?
וכל זה קורה מהר.
בלי לעצור, בלי לנוח, בלי לחכות לאף אחד.
ואת שם.
יושבת לבדך ורואה אותן.
את כולן.
הן, עטויות שמלות לבנות, או פרחוניות, אלה של הצעקה האחרונה, עם הפאה של השדרוג האחרון…
מספרות על עוד חלום שמתגשם.
עוד מטרה שנכבשה.
עוד דרך שלעולם לא תגיעי אליה.
יש להן קריירה נוצצת, עתיד מבטיח, הצלחה מסחררת.
הן עומדות על במות, הן טסות לכל מקום, יש להן חברות מצליחות, רעיונות גדולים, הן תמיד בדרך ל"דבר הבא".
הן מחייכות חיוך מלא ביטחון, מצלמות תמונה מושלמת, מוקפות באהבה ובקהל מעריצות, ותמיד מספרות כמה רחוק הן כבר הגיעו…
גם תעסוקתית, וגם ממש פיזית.
עיר רחוקה, בית מלון מפואר, או טיסה לארץ העתיד…
ואת?
איפה את?
את עם הבגד הפשוט שלך מעונה קודמת, שעליו פליטה שהתינוק השאיר לפני רגע, שוב מעבירה ניגוב באותו מקום בפעם האלף… מרגישה לרגע כלום. קטנה. לא נספרת. כאילו אינך עושה דבר.
מה כן?
להחזיק תינוק, להאכיל, לכבס, לנקות, לסדר – זהו… רק זה…
אה, ואולי גם לצאת לעבוד בבוקר כמה שעות, לקבל בקושי שכר מינימום, להאבק לסגור את החודש.
מרגיש כאילו נשארת מאחור, בזמן שהעולם ממשיך לרוץ קדימה.
משאיר אחריו שובל של אבק, שרק שורף לך בעיניים ומכאיב בלב.
כמה את רחוקה מהיעד המבוקש שבמסך…
וזה שורף את העניים, ומקטין את הלב.
קטן קטן…
עוד יותר קטן , ועוד יותר קטן , ועוד יותר קטן.
והמסך גדל. והם גדלות. עשירות. מתפרנסות. מרויחות. נהנות.
ואת… עוד יותר קטנה. ועוד יותר קטנה. ועוד יותר…
וכל פעם כזו מזכירה שוב את מה שאין לך, ואת מה שיש להן.
יש לה:
עוד יותר, ועוד יותר ועוד יותר.
ולי?
אין. אין. אין.
ומי את?
את קיימת בכלל?
מה יש לך? מה את עושה?
איפה את מפורסמת בהצלחות?
זהו, שלא.
את לא באמת קיימת.
המחשבה הזו חודרת לאט.
גורמת לילדה הפנימית שבעומק הלב להתרחק מעצמה, לא לשמוח, לא להעריך, לא לאהוב את מה שבאמת יש לה בידיים. ולהרגיש קטנה, קטנה, קטנה.
וזו האמת?!?
ומי צילם והעלה לרשת את הליטוף הרך לילד בן החמש שחושש?
את המבט הדואג לכאבו של התינוק?
את החיבוק שעוטף את המתבגרת שלך בדיוק ברגע שהיא זקוקה לו?
ומי תיעד את האוכל שאת מכינה באהבה, את הארוחה שמוגשת לשולחן, את הדאגה המסתתרת בין קפלי הכביסה הנקייה שמסודרת בארון?
את השקט שאת יוצרת, את הסדר שמאפשר לכולם לנשום,
את החום שממלא את הקירות?
ומי שיתף את הרגעים הקטנים, הפשוטים,
שבהם אהבה עוטפת הכול,
ושמחה מתנגנת בבית?
למה כל זה נראה כל כך קטן?
זה לא מופיע בכותרות, לא מצטלם טוב,
אבל זה מחזיק את העולם
הילד הזה, שלא היה מחליף אותך בעד שום תואר,
הבית שאת מחייה במעשייך הקטנים קטנים.
כל מה שאת נותנת בלי שאף אחד ישים לב, לאיש שלך, לילדים, לבית –
זה הדבר האמיתי.
כי בית, זה לא רק ארבעה קירות.
זה לא רק מקום שבו ישנים ואוכלים.
זה לב פועם.
זה מרחב שבו כל אחד מוצא נחמה, אהבה, ביטחון.
ואת—את זו שבונה אותו, יום אחרי יום,
במעשים הקטנים שאת אולי לא שמה לב אליהם,
אבל הם יוצרים חיים.
ואולי הגיע הזמן לא להסתכל לשם.
פשוט לסגור. להשתיק. למחוק.
לא לתת לעולם שבחוץ לקבוע עבורך את המעמד שלך.
מה שווה ומה לא.
כי ההצלחה שלך לא נמדדת בהצלחות שבחוץ.
היא נמדדת לפי האור שאת מביאה לבית שלך, למשפחה שלך, לעצמך.
התרחקנו כל כך מהאמת.
שכחנו מה באמת שווה.
בעולם שמודד הצלחה במספרים, בדירוגים, בלייקים—
הדברים האמיתיים נעלמים מהעין.
אבל הם שם.
הם תמיד שם.
ואת?
את לא צריכה לרוץ כדי להוכיח שאת קיימת.
לא למהר, לא להדביק קצב, לא לחפש הכרה.
את כבר עומדת במקום שבו נבראים חיים,
במקום שבו אהבה נרקמת ברגעים שאיש לא ימדוד—
אבל הם אלה שמחזיקים את העולם.
את לא צריכה לרוץ לשום מקום.
את כבר במקום הכי חשוב שיש.
המשפחה היא יצירתה הגדולה ביותר של האישה..
ושם, במעשים השקטים שאין להם במה,
נרקם השכר הנצחי שלה.
מצאת טעות בכתבה? יש תוכן שאינו ראוי ? כתבי לנו בלחיצה כאן
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
2 תגובות
יפה ונכון מאד
כל כך נכון ומחזק.
הגדרת במדויק את הפער בין התפקידים היהודיים – היעודיים שאנחנו כנשים מבצעות בשלמות ובאהבה למרות שהתנאים לא תמיד אופטימליים. לבין התיסכולים הנשיים שלנו שנובעים מלחץ חברתי והרצון לרצות את הסביבה המיוחצנת ולדמות לה .