1. אני מחפשת שם לתופעה הזו, כי נדמה לי שאנחנו בעידן יהודי חדש. לכאורה הכול ריאלי ורציונלי, הפרשנים והמומחים מדברים באולפנים בידענות רבה, אבל מי לא חש שיש פה סיפור גדול יותר, מפתיע, עם עליות וירידות, ובעיקר עם משמעות?
הייתי השבוע בכפר חב"ד, במסיבת יום ההולדת של ברכה שילת, שהזמינה נשים מכל המגזרים למעגל שיתוף נשי. הרקדנית לאה ינאי הייתה שם, אחותה של מורן סטלה ינאי שנחטפה מהנובה. לאה נתנה לכולנו הדגמה של התדר החדש הזה, שלא שמענו לפני ה-7.10:
"בשבעה לאוקטובר החיים שלנו בעצם התרחבו. ראינו חושך שאין כמותו, ומצד שני אור שאין כמותו", פתחה לאה. "כתבתי לעצמי ארבע תובנות", אמרה והקריאה מתוך הסלולרי: "קודם כל, אמונה. תפילה זכה. הבנה שאנחנו לא מבינים ושהחיים הם הרבה יותר מהפיזי, ממה שרואים. שנית, הכרת תודה". פה הנוכחות לא כל כך הבינו, מה פתאום אחות של חטופה מודה, והיא הסבירה: "תודה על הניסיון הזה. תודה על כך שהוא הסתיים כפי שהסתיים. זו הייתה התפכחות, התעוררות, וזה מוביל לנקודה השלישית – שליחות. אם אדם עובר ניסיון, אסור לו לחזור לאזור הנוחות הישן. הוא קיבל משימה. כשחיים את השליחות הזו, זה גם ממלא את הנפש ומשקם אותה. וארבע, כמובן, אחדות. בכל המסע המטורף הזה גיליתי שעם ישראל הוא בלתי שביר. הוא עם קדוש".
לא בכל יום שופטת ב"רוקדים עם כוכבים" נותנת נאום שאחר כך מורה ב"בית יעקב" מבקשת את מילותיו.
2. עוד דוגמאות? יש בלי סוף: את הסיפור של אגם ברגר כולם מכירים, אבל עשרות חטופים נוספים מספרים את אותו הסיפור בדיוק. צריך רק להקשיב. ראיינתי את שורד השבי אלי-ה כהן, והוא אמר לי: "הרגשתי כל תפילה שהתפללתם עליי. כל מצווה שעשיתם נתנה לי כוח. הרגשתי את זה פיזית". אוהד בן עמי שחזר מהשבי אמר לאחרונה לאבי אוחנה, אביו של החטוף יוסף חיים אוחנה: "אני קיבוצניק ואני אומר לך: תמשיך להתפלל. הרגשנו בשבי את התפילות". עומר שם טוב הפליא את העולם היהודי בדיבורים שלו על הקשר לאלוקים. אמא שלו, שלי, סיפרה לי השבוע בהתרגשות שבתי ספר חרדיים בחו"ל הציגו את הקטע הזה מתוך תוכנית הטלוויזיה, שבו עומר מספר איך הוא שאל את בורא עולם מה שלומו, כלומר ממש התעניין ב"צער השכינה", מושג עמוק בקבלה. אחר כך הוא הודה לו, ורק בסוף התפלל על מה שחסר לו.
הסבתא של עידן אלכסנדר הפתיעה השבוע כשמול התקשורת העולמית קראה פרק תהילים שלם וסיפרה על המשמעות היהודית של היום שבו השתחרר, "פסח שני".
תסתכלו על העיניים של אלי שרעבי, שאמר השבוע שלפעמים כשהוא מספר מה עבר, הפסיכולוגית שלו בוכה ואז הוא עוזר לה ומחזק אותה. הקהל צחק ובכה יחד איתו. תסתכלו בסטיקרים של הנופלים הרבים שמחייכים, לצד משפט מרומם ומחזק שנהגו לומר, מזכירים לנו איזה עוצמות יש כאן.
3. בלי לשים לב, ולצד סדר היום התקשורתי והחדשותי, השפה שלנו משתנה. זה לא קורה רק אצל חטופים ואנשים מפורסמים, זה בכל מקום בעולם היהודי. מתחת לפני השטח פועמת אמת אחרת: אנחנו מחוברים בדרכים שלא הבנו. אנחנו משפיעים זה על זה בדרכים שלא ידענו. והחיבור הזה חזק מכל מה ומכל מי שמנסה לפרק אותנו. מוזמנים לשתף בעוד דוגמאות.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
