יצא בעבר שדיברנו על החשיבות שאדם יראה את המעלות של עצמו ועד כמה הכרחי הדבר. השבוע נאזן את התמונה ונבין שגם לראות רק את המעלות זו לא הדרך הנכונה. המצב האידיאלי עובר דרך מה שנקרא "ערך עצמי מציאותי."
ערך עצמי "מציאותי" מתייחס לתפיסה עצמית מאוזנת ומדויקת של האדם, הכוללת הכרה הן בחוזקות והן בחולשות, ללא נטייה מוגזמת לביקורת עצמית או יהירות. זהו מצב בו אדם יכול להציב לעצמו מטרות ריאליות ולפעול להשגתן מתוך אמונה ביכולותיו, תוך הבנה של מגבלותיו.
כתוב בפרשה "ונאם הגבר שתם העין" חכמינו מפרשים שהיה בלעם סומא באחת מעיניו. אומר הה"ק מנשכיז ז"ל שהכוונה בדבר היא שכל אדם צריך שתי עיניים למען יראה באחת את גדלות הבורא ובשניה יראה את את שפלותו ואפסותו שלו. בלעם ידע את גדלות הבורא, כפי שאמר הכתוב: "ויודע דעת עליון", אבל לא ראה שפלות עצמו והיה גבה רוח, ממילא הריהו בגדר סומא באחת מעיניו…
אדם שלא מסוגל לראות את החסרונות של עצמו בעצם מכריח את עצמו להישאר במקום. משום שאינו פתוח לביקורת, ללימוד חדש, לרעיונות חדשים ולתהליכים שיביאו לצמיחה והתקדמות שלו. מצד שני מי שרואה רק את החסרונות מוצא את עצמו חלש מכדי לחולל שינוי. וכמו שכבר אמר הרמב"ם שביל הזהב זוהי הדרך הטובה ביותר. או במילים המגיעות מעולם הפסיכולוגיה: הערכה עצמית מציאותית.
שבת שלום
בתיה הרשקוביץ,
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
