קטגוריה: סיפור בהמשכים – קצת מתחת לקו | מיכל בורשטיין

פתאום הרגשתי שמחה והתרגשות לקראת הטיסה. חשתי שהעליצות עושה לי טוב. מועקה אחת הייתה לי בלב. שולמית. איך אפשר להשאיר כזו מתוקה בארץ בלי אימא?

הוא ביקש מסמכים שבריינדי שלחה לי בקלות בפקס. מסתבר שעורך הדין מכיר את שם בעלה של בריינדי כאדם אמין, ויחד עם בדיקת המסמכים הרגיע את החשש שלנו. לאחר שבוע היו בידינו די הוכחות לכך שבריינדי ובעלה אנשים אמינים מוכרים ונחשבים בעולם העסקים

"לא ידעתי שבתל אביב יש בתים כל כך גדולים", הודיתי. היא הזמינה אותי לארוחת בוקר. פתאום התחלתי לחשוב שאולי אנחנו אוכלות הכשרים אחרים. "אני אחרי ארוחת בוקר", אמרתי לה. והיא ענתה: "איך שאת רוצה. רק לגבי הכשרים תדעי שאנחנו מכניסים הביתה רק בד"ץ". וכאן היא פירטה את ההכשרים, כאלו שמקובלים גם עלינו.

קצת נעלבתי, אבל שלמה כבר צעד קדימה עם הסלקל ביד והתינוק בתוכו. וכך יצאתי מחוץ לבית החולים עם אוצר חדש. מרגישה ששום אוצר בדמות כסף לא ישווה לאוצר האמתי שקיבלתי מתנה מהשם.

"תסתכלי על קדילאק או מרצדס", אמרתי לשולמית. "מעניין איזו מכונית שווה יותר. רק מיליון שקל. לא הרבה", לחשתי לה. שלמה לא יסכים לקנות רכב חדש. לא נורא, נקנה יד שנייה. הוא יחנה מתחת לבית ובחופש ניסע איתו לטיולים.

"אנחנו לוקחים לניקוי יבש", היא חייכה. "לכן את משלמת 50 שקל", הסבירה. לא מצאתי מילים כדי להביע את הרגשות שלי. 'אני גם רוצה לעשות גמ"ח כזה', חשבתי. 'השם, בבקשה תביא לי פרנסה ברווח. אני מבטיחה להשתמש בה יפה'.

"היתרה הסופית היא 2324 שקלים בחובה", הכריזה המזכירה האלקטרונית של הבנק. מעצבנת שהיא. למה ה'חובה' צריך להגיע בסוף? אם הייתה אומרת: מינוס 2324 שקלים, לא הייתי חושבת לרגע קט שיש לי פלוס בסכום הזה.

"כן. אני רוצה". בטח שאני רוצה. השאלה למה אתה כל כך לא רוצה. "בסדר, תזכירי לי להשאיר לך כשתרצי ללכת". תזכירי לי. הוא מקווה שאשכח, אבל זה לא יקרה. מחר בבוקר אני הולכת לבנק.

"אני לא בבית הבוקר. את רוצה שאבקש לשחרר את רחלי או את נחמי מהלימודים?" התאכזבתי. דווקא היום. מתי כבר ביקשתי עזרה? ידעתי שאלו רגשות שמציפים אותי מתוך לחץ. "לא, אימא. תודה. אנסה להסתדר כבר", אמרתי.