אחה"צ שגרתי. אני עייפה, בחוץ 32 מעלות. הילדים
משועממים ומחפשים תעסוקה. מידי פעם נשמעת
צרחה, יללה או בכי. בראשי רצות מחשבות כגון:
כמה אכלתי היום? כבר סיימתי את מכסת המנות
היומית שלי? ובתוך הרהוריי אני שומעת:
"אמאאאאאאאא הוא הרביץ לי…", "אמאאא זה היא
התחילה…". הצרחות נודדות אתי לכיוון המטבח. שם
נפתחות ונסגרות דלתות המזווה והמקרר לסירוגין.
אני מחפשת פיסת אנרגיה לשרוד את אחה"צ המלא
מתנות ברוכות ותוססות שלי! תרה ומחפשת, מתבו־
ננת ובודקת.
פתאום צדו עיניי משהו מעניין במעמקי המקרר ,
עוגת יום-ההולדת של מוישי מלפני שבועיים, שלא
ממש נקלטה בשדה הראיה של אף אחד מבני הבית,
אלא רק בשלי!!!
עוד לפני שאני קולטת מה קורה, עם רעשי הרקע
שנעים באיזורי הבית, מתקרבים ומתרחקים, נחלשים
ומתגברים, משהו בצורת העוגה השתנה. היא
נעשתה קטנה יותר, צרה יותר, נהיה פחות ממנה…
ואז אני שומעת קול עדין ודק, ציני משהו, שלוחש לי:
"לא יכולת לשלוט על עצמך, איפה הבחירה שלך?
כמה פחמימות זה היה שווה אה? מה את אומרת,
נשאר לך משהו לערב? גמרת את התקציב היומי
במקרה הטוב, וחרגת ממנו במקרה הפחות טוב".
סטופ!!
המחשבות האלה מובילות אותי למקום לא סימפטי
ולא נח.
אני משיבה לאותו קול אחרי נשימת הרפיה טובה
ועמוקה: "נכון, נפלתי, אך מה יותר טוב מדף נקי
וחדש שברגע זה ממש אני פותחת בס"ד?"
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
