למה השנה הזאת נגמרת ואיתה גם אני… / מורה משתפת

אני אמא ומורה במקצועי, שמחה ומאושרת ברוב הימים ומודה לה' על כל הטוב שיש לי. השנה  המורכבת הזאת מסתיימת לה אוטו-טו אני מורה באחד הסמינרים הטובים והמוערכים באחת מהערים הגדולות (כמורה אני מאוד חוששת להחשף, ובטח לחשוף את תלמידותיי היקרות, אז אשתף כך כמה שיותר עמום).

אני בשונה אולי מלא מעט, בחרתי ובוחרת כל יום להיות מורה. אוהבת את זה "נולדתי על הקתדרה" יש לי כמה דודות וסבתא שהיו מורות מקסימות. ואני אוהבת את המקצוע, מאמינה שהייתי יכולה להיות במקצוע ריאלי אחר מתגמל יותר אבל אצלי התגמול הוא דווקא בא מעולם הסיפוק והשליחות, וזו החוויה שיש לי כמורה.

התלמידות של הדור הזה שונות, כן. הן חכמות יותר, שנונות יותר (יש שיקראו לזה חוצפה, אני רואה בזה תבונה). הן לא כאלו טאטלך כמו שבדור שלי היינו. הן "מבינות מהחיים" ולכן בחשיבה שלי הבחירה החופשית הולכת ומתחדדת. אני אוהבת את התלמידות שלי ומעריכה אותן בכל יום מחדש על הגבורה היהודית שהן ניחנו בה. תמיד במסיבות ובכלל אוהבים לתת דוגמאות של גבורה יהודית ממלחמות ומכאב, זה חשוב אין ספק שאלו הם הדוגמאות החזקות שמחדירות יראת שמיים בנו ובילדינו.

אבל ידוע שיותר קשה "לחיות על קידוש ה'" מ"למות על קידוש ה'" , ואת זה אני רוצה שנבין, אמהות ומורות תעריצו את הבנות שלכן. השנה הזו הן הוכיחו יותר מהכל שלמרות הקושי לחזור למסגרות להיות קשובות ולהתנתק מעולמות תוכן שאינם ראויים לטובת הרוחניות והשמירה על עצמן. הן עושות קידוש ה' בכל רגע בחייהן. מה שעוזר לי להעריך דווקא תלמידות חלשות יותר שזקוקות לעזרה רוחנית בעיקר זו המחשבה על כך שנערה בגילן בעולם עסוקה ונמצאת במקומות כל כך שונים ומביכים. והיא?? היא מנסה ורוצה להישאר בעולם התורה, צמאה לעוד רוחניות. זה מרגש אותי. בתפילות אני ממש מדברת עם ה' על כך ומלמדת זכות על בנות ישראל היקרות. מאז שחרב הבית אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה והן בנות ישראל היקרות שעוד יקימו בתים לתפארת.

ולמה אני נגמרת?? 

כי אחרי כזו שנה מורכבת וקשה, השתתפתי באסיפת מורות ונחרדתי מכמויות הביקורת וההרס שהמורות השמיעו על התלמידות. כאילו את כל הכאב שלהן הן משליכות על התלמידות היקרות הרכות בשנים. למה?! למה לא לראות את הטוב?? מה מועילה הביקורת הזו? למה לא להבין שיש כאן מקום לחשיבה מיטיבה?

מחשבה יוצרת מציאות. בעיני ראיתי. תלמידה שלי שהתקשתה מאוד לחזור אחרי הקורונה וכמעט הודיעה לסמינר על עזיבתה. חשבתי עליה טוב ורק טוב, והנה לפלא התלמידה התקשרה ובקשה לשוחח איתי ספרה על הלבטים שלה ועל הקשיים הרבים שצפו בבית במהלך הקורונה, שתפה על קושי באמונה. ואני חיזקתי את המחשבה שלי רק לראות כמה היא טובה וכמה נכון לה עוד עתיד טוב. הקשבתי והקשבתי… והיא? נשארה בסמינר ותמשיך הלאה בע"ה.

אם רק הייתי רואה את הלא טוב, מבקרת אותה וכועסת, היא כבר לא הייתה כאן בבית יעקב.

זה קשה לי מאוד לראות חברות לצוות שלא מצליחות לעורר בליבן מחשבה אחת טובה על תלמידותיהן. אנא עשו זאת אם לא אתן שתאמינו בהן מי יעשה זאת עבור דור יתום ואומלל?

ולא, לא הייתי רוצה להיות במקומן. הנסיונות הקשים והעולם הוירטואלי המפתה. תודה על הבמה הכבודה הזו הנקייה והשמורה כמו תיבת נוח במבול…

מקווה בשביל התלמידות שלי, שהמקום הזה מהווה להן עוגן בעולם הענק שנפתח מול עיניהם במהלך הקורונה.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

בינינו, כולנו חוששות מה"מה יגידו?!"/ גיטי מאירוביץ המנהג הקדום לזרוק לציפורים פירורים- מותר או אסור ? וכן מהם הטעמים לזריקה ומקור המנהג? יהודית שולם משתפת: למה קשה לי 'אחרי החגים'? שואת הלב שלי באירופה / הניה בל "ואוו מסכנה, איך את חיה בכזה טירוף?" / נעמה