בעלי יואל, לא בקלות מסופק. למעשה, העולם עמוס תסכולים ובתוכו הוא שוחה, מנסה מידי פעם לצקת משמעות עמוקה לדברים מסביב.
משמעות שתמלא אותו סיפוק. זה עסק דיי מתיש
אבל, אני זורמת איתו.
כך למשל, מתוך עשרת ילדינו, כל פעם ילד אחד נבחר, לפרוייקט משמעותי כלשהו. כמובן בתוך כדי, ועל הדרך, אני ממלאת את החלל בינינו בחיוכים מאשרים ועיניים בורקות.
כך, יום אחד, נבחרה ירדן להתחיל את פרוייקט בת המצווה שלה.
הילדה בת 10, כן?
אבל ניחא.
התסכול היומי במהרה הוחלף באנרגיה חיובית ואני יכולתי לחזור למלאכת קירצוף האסלות, בשקט.
חיש מהר הוזמן mp3 לבית, אל תשאלו אותי מאיפה הוא הגיע. לפעמים נדמה לי כי שם המשפחה שלנו רשום על פס הייצור של מפעל סיני בתור לקוחות קבועים מדיי.
את ה mp3 החלו, יואל וירדן, להזין בשירים בעלי משמעות היסטורית, איך לא.
בין השירים, סיפר לי יואל בהתלהבות, שמו גם שיר על יוסף טרומפלדור, מלווה בהסברים נלהבים לירדן הקטנה על האיש המופלא וקרבותיו.
בבוקרו של יום אחד בו ירדן התכוננה לצאת לטיול שנתי בירושלים,נזכרה לפתע כי היא זקוקה למזרק האפי שלה כנגד אלרגיית הדבורים האימתנית.
אנחנו , הרי, זוכרים היטב איך, בעקיצה הקודמת, היא נחלשה קשות וכמעט התעלפה. ומאז היא פוחדת פחד מוות מדבורים. הסתכלתי מהר על המזרק, ולהפתעתי, ובאופן צפוי לחלוטין ומאפיין כל כך את הפרעת הקשב המשפחתית שלנו, גיליתי בדקה האחרונה כי המזרק אינו בתוקף.
העפתי מבט מהיר בירדן ופלטתי "ירדן זה בסהכ חודשיים לא בתוקף".
אחלה
מה זה קצת אדרנלין מקולקל לעומת הנצח.
ירדן כמובן נבהלה. "אמא נו, אני לא יכולה לקחת מזרק לא בתוקף. זה מסוכן"
ואני, בניגוד לרשלנות הרפואית שעמדתי להוציא לפועל, מנסה לגייס את האמירות האימהיות והסמכותיות שלי, אמרתי: "אני אשיג אישור מרופא כלשהו ( יש לי חברה רופאת נשים…) ואת תוכלי עם זה לצאת".
חייכתי בגאווה.
מה לא אעשה כדי שהילדה תהיה מרוצה.
"טוב אמא", אמרה בפנים חתומות. "תקשיבי אמא. מקסימום אני אמות. ואם אמות, תמסרי בבקשה לאבא שאני אוהבת אותו. ותודה על כל מה שלימד אותי. ושלא באמת שמעתי עד הסוף את הקלטת של טרומפלדור"…
נו, יפה. מוות עם יושרה.
סה"כ חינכנו אותה טוב עד לרגע זה…
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
