קפה עגמת נפש | אלישבע רז

בכן…

הקטסטרופה היכתה בי בבוקר שבת, ללא כל הודעה מראש.

הנה. אני מתעוררת לקולות המריבות, חניקות וצרחות של 5 הילדים המתוקים שלי ב-7:30 בבוקר.

בינתיים הכל זורם כרגיל.

יואל, שחזר לא מזמן מהמילואים, עוד ישן עמוק. "ניתן לו להתאושש עוד קצת" אני מהרהרת ביני לבין עצמי, שהרי, לאחר 26 יום של מילואים כשסופסוף חוזר הביתה, יש צורך בעוד כמה ימי גימלים כדי להתאושש.

אין בעיות. נמשיך לתפקד. "העיקר הקפה של הבוקר" אני אומרת לעצמי.

אני מארגנת לי מגזין נחמד של עיצוב בתים,שהשאלתי מחברה שלי שרי, שכן זה ההרגל הקבוע שלי – ביחד עם הקפה, אני מתבוננת בתמונות יפות של עיצוב פנים תוך שאני ממגנת את המרחב הסובייקטיבי שלי בגדרות תיל מחשמלות שהילדים לא יתקרבו. (חוצמזה, שגם חינכתי אותם לומר, בזמן שאני שותה קפה, "זה הספייס של אמא").

אני מוציאה את המאג הגדול ומכינה את הקפה, פותחת את המקרר ו… "רחמנא ליצלן!!!!!!! אין חלב!"

"לא, לא יכול להיות! " אני מהרהרת לעצמי תוך שאני הופכת כל פינה במקרר, פותחת וסוגרת מגירות.

אני מביטה מאחוריי על שולחן המטבח. הילדים מזגו לתוך הקורנפלקסים שלהם כחצי ליטר חלב (כל אחד), אכלו ביס והלכו לשחק (ולחנוק אחד את השני, כאמור).

אני מביטה בבוז על בזבוז החלב (מה שלא היה כ"כ מפריע לי לו היה נשאר קצת חלב עבורי) ותוך שאני צועקת לילדים "חוסר גבולות בבית הזה! מזגתם חלב כאילו אין מחר" אני מתחילה לחשב במוחי כמה חלב יצא לי מכל קערה, אם אני אוציא את הקורנפלקס (כמובן בהיתר, בלי לעבור על איסור בורר) ואקח את שארית החלב אליי, למאג שלי.

צריך לחשב הכל מהר! הקפה מתחיל להתקרר.

טוב, אז אני מוציאה קורנפלקס ושופכת את מה שנשאר למאג.

אני מתבוננת בקפה. קצת כהה עדיין. צריך עוד טיפה חלב…איפה הם זרקו את השקית??….אין כלום.

"ערבה!!! לכי בבקשה לחבצלת ותביאי ממנה כוס חלב".

ערבה: "אין לי כוח".

אמא: "חוסר כיבוד אב ואם!!" (אוף!)

אני ממשיכה לחשוב.

למה כץ גרים כ"כ רחוק???!!! אם אני ארוץ לחבצלת, הקפה יתקרר ולא אוכל להשגיח עליו..

עוד רעיון. אני אלך לשכנים מהצד השני. שניים- שלושה בתים מפה.

אני יוצאת בריצה אליהם.

אני: "טוק טוק. שלום! בוקר טוב (יאללה לקצר בישחת דא והא ולצאת עם התחמושת), הילדים סיימו את החלב ואין לי חלב לקפה (אני אומרת בחיוך הכולל 50% של אוטנטיות ו-50% של היסטריה). יש לכם כוס חלב לתת לי? "

שכנה: כן בטח (פותחת את המקרר ומוציאה קרטון)

אני מחייכת בהקלה, אך החיוך שלי לאט לאט משתנה לכדי זעזוע.

זה חלב בטעם וניל.
פרוגרסיבית!!

אני: "אוי. יש אולי חלב רגיל, 3%, של פרה?" (תכלס, אנחנו צריכים להחזיק פרה בבית, וזו מחשבה שבהחלט חלפה בראשי במקרה הזה)

שכנה: "לא (מחייכת בצער, לא יותר מידי רב)…. אבל זה נורא טעים! זה ממותק (כבר שמתי סוכר בקפה!!!) וזה בטעם וניל (אני מתחילה לחוש ירידה ברווחה הנפשית שלי).השכנה ממשיכה: "את יודעת שאנחנו כבר מורידים מאוד את כמות החלב שאנחנו נותנים לילדים. אני התחלתי לתת לילדים שלי חלב מדולל במים (אני מביטה בבת שלה, מזועזעת מה, וחשה כבר ירידה ניכרת ברווחה הנפשית). יש כל מיני מאמרים מזעזעים שאני יכולה לשלוח לך לגבי מוצרי חלב. זה פשוט מוצר שלא נועד לבני אדם (אני מעדיפה, אם כך, לחיות כחייזר, אם זה מה שדרוש). אפילו חלב עיזים לא בריא. במאמרים ממש מראים קשר לסרטן (אני חושבת: כולנו נחלה בסוף בסרטן!!!! אולי כבר חולים! לפחות לשמר את איכות החיים ולשתות קפה). אני מהנהנת בהסכמה, מוסיפה עוד איזה דבר מחקר, מודה לה ורצה חזרה הביתה לקפה.

עוד לא התקרר.

אני מוזגת את השיקוי וניל הזה, ומתחילה לשתות, תוך דיפדוף במגזין.

יש צורך קל לסתום את האף.

בסוף הקפה – יש פתיתי קורנפלקס ספוגים. שם אני עוצרת את המהלך.

"ילדים מתוקים שלי. בואו לביהכנ"ס".

גומלת החלטה בליבי שבמוצש אני נוסעת לטוסקנה.

כל טוב.

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

מה שאפשר לדמיין שיודעים על אדם מהנעל ועד הדיבור ומה עם השירים? / אורה כהן כמה פסקים הלכתיים ברוח התקופה/ לייקי קורונה ועין טובה:) / שירה אנטוורפן מיומנה של פאה בקורונה/הניה בל