מיוחד לראש השנה: וכחלום יעוף | עידית ליכטנפלד

ישנו חודש אחד בו לא חוגגים ראש חודש, הוא ראש לחודשים כולם, הוא ראש השנה. בתוכו כלולים כל הימים הבאים עלינו לטובה בעז"ה.

חודש מלשון חדש, מלשון שינוי. פעם ישבתי באוטובוס, הרדיו היה פתוח ואני הקשבתי,

" ראש השנה א' תשרי… בספטמבר 10.00 בבוקר כאן אתכם בתכנית… ברשת…" ואני מקשיבה ואומרת לעצמי העולם יכול להיות ריק כמו שפופרת טלפון ענקית ואף אחד לא זמין.

את הדימוי הזה כולן מבינות, אבל להבין שהעולם יכול להתרוקן כמו שופר את זה יודעים.

השופר הוא קרן של איל, הוא מלא, בתהליך הפיכת הקרן לשופר מרוקנים על מנת למלא עם התקיעה, כשתוקעים ממלאים את השופר עם הקול שלנו, הקדוש ברוך הוא רוקן את השופר כדי שאנחנו נמלא אותו בנשימה, בנשימת התפעלות ובשמיעת "ויאמר אלוקים" מתוך הבריאה. מי ששומע את מאמר ה' בעולם שומע תקיעת שופר. ומהי תקיעה. לשון חיבור "ויעקב תקע אוהלו" – חיבר אוהלו. התקיעה היא קול ישר שעולה ומתגבר בלי סטיות ועיוותים.

שמיעה גם כן לשון חיבור, היהודי מחויב לשמוע ולשמוע עוד רובד ועוד שיכבה את דבר ה' בעולמינו. ההתחברות הגדולה "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" זו השמיעה הפנימית של כל אחת ואחת. שמיעת השופר נוראת ההוד של הקב"ה בעולמו.

ראש השנה, עשרת ימי תשובה, יום הכיפורים, סוכות, שמחת תורה והושענא רבה – שנזכה למלא כל רגע ורגע את השופר בקול התפעלות, תחנונים, תפילה ודבקות.

אז כן, הנה באים החגים, הנה ראש השנה. ביום זה טמונות כל האפשרויות למשך השנה, כדאי להיות מרוכזים, לא לישון, כמו שהראש שולח פקודות לאיברים כך יום זה משפיע לשאר הימים.

והחגים -חגים במעגלים, עוד שנה ועוד שנה עוד סוכות ועוד סוכות ובתוך הזמן המעגל הזה המתקדם לעבר סוף הזמן הנוכחי עומדת אני ושואלת איך להתקדם? במקום בו נגמר זמן אחד ומתחיל מיד זמן שני. כשגוללים ספר תורה וזאת הברכה ומיד מתחילים בראשית. לראות את היריעות הנגללות במהירות, השאיר אותי תמיד פעורת פה. זמן נושק לזמן, סוף להתחלה, הרגעים החומקים בהם הסוף וההתחלה נוגעים לרגע. כמו זמן הדלקת נרות, חודש אלול יסתיים ברגע בו תברכי על הנרות, קופסת הגפרורים עטופת קופסת הכסף בידייך, הבית בוהק את לבושה בבגדים החדשים, הלב רועד ומתכונן, הפמוטים עומדים זקופים, נוצצים, מוכנים לשמש ככלי לאור הנרות. את לוקחת נשימה ולא מוחה דמעה סוררת כי אל מול פני ה' אין דמעות שכאלו, רק דמעות טובות ומתוקות למרות מליחותן. והנה יד נשלחת ונר לילדה ולעוד ילד, תדמייני עוד כמה שנים כמה נרות תדליקי, איזה פלא והנה סוף אלול. אלול מסתיים ברגע בו את מברכת על הנרות. ברוך- מקור הברכות, מקור השפע בביתנו אתה- אתה שכל הזמן פה מציץ אלי וגם מסתתר, אבל אני מוצאת אותך ד'.

פעם כשהייתי קטנה שיחקתי מחבואים והתחבאתי. התחבאתי המון זמן המשחק נגמר ואני המשכתי להתחבא באיזשהו שלב כשיצאתי ראיתי שכולם כבר משחקים במשחק אחר, הרגשתי טפשית, גם התחבאתי וגם אף אחד לא חיפש אותי המשחק ההוא נגמר מזמן, ותמיד תמיד אני יודעת שיש מי שמחפש אותי גם אם אני מתחבאת.

אתה- לשון נוכח, תמיד נוכח פה. ד' – ד' אני סוגרת את העיניים ורואה את אותיות שם הוי'ה,

לפעמים ה' גדולה ולפעמים צדדית קטנה, ה- ו' תמיד ברורה, לפעמים אני מצליחה לראות את שם ד' זוהר מולי בעוד עיני סגורות. ד', מלך מלכי המלכים מרשה לנו לפנות אליו בלשון נוכח, איזה חסד.

אלוקינו- אתה שלנו, אלוקים שלנו.

מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו- כל הקדושה היא מאתך, מתורתך הקדושה ממצוותיך הטהורות.

וציוונו להדליק נר של שבת ויום טוב- וזהו,

הנה ראש השנה, שבת.  ברגע בו סיימת להגיד 'יום טוב' המציאות אחרת. גם כשעמדת מתחת לחופה, הרגע בו שמעת מפי חתנך: "הרי את מקודשת לי בטבעת… משה וישראל" והטבעת הושמה על אצבעך, נהיית בשברירי רגע מרווקה לנשואה. תמיד בחתונות הרגע הזה מפליא אותי יותר מכל רגע בו חצאי נשמות מתחברות בשמיים, הרגע בו ארץ ושמיים נפגשים בחתונה. החתונה שלעתיד לבוא.

הייתי בחתונה של כלה יקרה שחיכתה 15 שנה, עם ישראל מחכה 2000 שנה. פתאם היתה לה הינומה על הפנים, פתאם כולם אמרו מקודשת מקודשת מקודשת, פתאם נסגרה הדלת של חדר הייחוד וכולם נשארו בחוץ. פתאם.

משיח יבוא בהיסח הדעת, פתאם זה יקרה. היה לי לימוד חזק מעין טעימה שלעתיד לבוא, ראיתי הכל כפול, הדמעות ריצדו לי את המציאות. סוף והתחלה, סיום ופתיחה. וכחלום יעוף, ניגוני פעימות הלב לקול פעמוני נשמתי קורעים בי צלילים מפכי מעיין קסום וקיים, שופר אור וצלילו אחד – שמע קולי. שמע תפילתי, חנני ואהבני רחמני.

בשלושים השנים האחרונות למדתי להבין איזה מתנות אני מקבלת מה', ילדי. כשנולדו ביתי הפך לפעוטון פרטי. כמו הרגע בו העובר מסיים את ירחי קדם ומסמן לך בכאב אדיר שהוא בדרכו החוצה, אלייך. ואת לא כל כך יודעת את מי תפגשי אך כשעיניו הטהורות מביטות בך בפעם הראשונה את מקבלת כוחות מופלאים לגדלו ולחנכו, מתנת אלוקים, אמא בישראל! זו את, זו אני. איזה פלא יומיומי.

ד' רוצה שנהיה אמהות טובות, שמחות, מלאות הודיה וגם אנחנו רוצות. כבני מרון נעבור לפניו יתברך, ואבינו הקדוש יביט בנו, בתוכנו וישפוט אותנו. כמה טוב שכך אם כבנים אם כעבדים,

שלך אבא.

שופדו הלבבות

בתשפד

מי יתן

ואבן ישפה

תונח במקומה

בתשפ"ה

להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"

להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"

עוד כתבות שעשויות לעניין אותך:

עושים סוף לעושק העובדות החרדיות עשו זאת בעצמכם: השיטה להתמודד עם פחד מכאב/ אביטל אוחיון על כל פנים / רחל קארו העיניים של החיים שגרה מבורכת: מה הריגושים שלך לימים הקרובים? | דבר המערכת