שלמה נכנס לחדר. "המרצה היה ממש חזק", אמר בהנאה.
הסכמתי איתו, הוא פסע בחדר הלוך ושוב ושחזר: "ואיך הוא תאר את האישה שמערבת בכל דבר את ההורים שלה ומזמינה אותם לכל מקום".
בדיוק זה.
"כנראה אופייני לכלל הנשים", אמרתי בזהירות.
"דווקא אצלך לא", החמיא. "לא קרה לך אף פעם שהזמנת או עירבת בלי לשאול אותי. גם כשזכית בפיס התייעצת איתי את מי לשתף ואיך".
החלטתי לא לשתף אותו בינתיים בשיחה עם אימא שלי ובהזמנת הפתע שצנחה עליי בעקבות ההנאה מההרצאה.
ואחרי זה אומרים שההרצאה תורמת לשלום בית. כרגע היא עשתה את הפעולה ההפוכה.
השעון עמד על הספרה 12, ושלח אותנו לישון.
בבוקר קמתי בשעה 9:00. בלי הלחץ של יום שישי, בלי לקום כאחוזת תזזית להעיר את שולמית ולהלביש אותה כדי שתספיק להגיע לגן עוד לפני התפילה.
נטלתי ידיים ואמרתי ברכות השחר בנחת. שמתי לב שרוני לא העיר אותי בלילה. זה אומר שהוא ישן טוב ב"ה. עכשיו הוא נעמד בעריסה מייבב.
"אימא תיתן לך לאכול", הבטחתי לו.
פתאום חשתי צימאון עז. אבל לא היו מים שאפשר לשתות אותם, רק כוס זכוכית בתוך האמבטיה. האם היא טבולה?
נתתי לרוני לאכול, תוך ששולמית מתעוררת.
"אימא, איפה הגננת?"
כנראה חלמה חלום ורוד.
בשעה 9:00 אימא התקשרה, בדיוק כששלמה פתח את הדלת אחרי התפילה.
החלטתי לענות. אימא אמרה: "תראי נעמה, חשבנו על זה הרבה, זה נשמע רעיון טוב מאוד, אבל חישבנו שכרגע התוכנית לא תתאים לנו".
התאכזבתי ושמחתי במקביל.
התאכזבתי שאימא לא תבוא. רציתי שהיא תיהנה, רציתי ליהנות איתה.
ושמחתי כי לא שאלתי את שלמה קודם לכן. עכשיו לא אצטרך להעיד בפניו שאשתו נוהגת בדיוק כפי שהמרצה ביקש לא לנהוג.
אמרתי לאימא: "לא נורא, בפעם אחרת". וכדי ששלמה לא יתחקר אותי על מה ולמה הוספתי לדבר: "עכשיו אנחנו הולכים לארוחת הבוקר, אחר כך יש תוכנית לקטנים עם משחקייה, והרצאה להורים".
אימא שמחה שאני נהנית. היא איחלה 'בתאבון' וסיימה את השיחה.
לקראת שבת קילחתי את הילדים והלבשתי להם את הסט החדש. הם נראו שני ילדים מז'ורנל. העמדתי אותם בלובי וצילמתי ללא הפסקה.
גברת מבוגרת כבת חמישים ישבה סמוך והתעניינה איפה קניתי להם את הביגוד. אמרתי לה שבבזאר קרוב לבית. היא הנהנה בראשה ואמרה: "זה נראה שכל בגד עולה לא פחות מ-350 שקל".
סיפרתי לה בחיוך על ההבדלים בין שתי החנויות. כמובן דילגתי על תיאורי ההיסוסים שלי בחנות הראשונה להוציא את הכסף הזה. הגברת אמרה: "אני עובדת כמוכרת בחנות לבגדי יוקרה לילדים. מיד זיהיתי את החברה הקנדית על הבגדים שלהם".
הקטנים התרוצצו במשובה על הדשא, והמראה המתוק שלהם גרם לי לא להפסיק להנציח. עד ששלמה התקשר והתריע שכדאי לי להמשיך בהכנות לשבת.
השבת עברה בהתרוממות רוח. לפני סעודה שלישית הייתה הרצאה נוספת. המרצה דיבר על חיכוכים כספיים שעלולים לפגום בשלום בית.
האווירה הנינוחה באולם ותחושת השובע נראתה לא קשורה לנושא ההרצאה. בכל זאת ניכר היה שהרוב מזדהים עם הדברים.
"אם ככה, מאיפה הכסף של כולם לצאת למלון?" לחשתי לברכי.
"מאיפה שלך היה, גם להם היה", הספיקה ללחוש חזרה לפני שמישהי היסתה אותנו בעיניים מצמיתות.
המרצה הוסיף לתאר סאגות של חיכוכים על רקע כלכלי. הוא קרא לזה: "התנהלות של דקדוקי עניות". ואמר: "כשיש צורך כל הזמן לדקדק פה, להתחיל לחשב שם, הצרכים של השני הופכים למשניים. החכמה היא להתעלות מעל הדקדוקים. לדקדק עם עצמך ולא לדרוש מבן הזוג לעשות זאת כשאתה לא מוותר על שלך".
הוא המשיך להסביר על הדאגות שגורמות לחץ ומצב מדוכדך.
"קודם כול, המודעות למצב הזה ושהוא רווח, מורידה חלק גדול מהלחץ. ודבר שני-" את שאר המילים כבר לא שמעתי. אין לי הניסיון הזה. אני בכיוון ההפוך. האם הכסף הוא מה שגורם לאושר?
אם כך, אני אמורה להיות מאושרת עלי תבל. הגעתי לפסגה. יש לי הכול.
אז למה אני לא מרגישה כך? אולי אני לא יודעת להודות מספיק על הטוב? מתמקדת בקשיים הקטנים כמו הלילה שרוני עשה לי שלשום והנסיעה הארוכה שהכאיבה לי בגב?
עד סוף ההרצאה הקשב לא חזר לי.
יצאנו לקחת את הילדים מהמשחקייה. שאלתי את שלמה: "אתה חושב שהמרצה צודק? למי שאין כסף יהיו חיכוכים יותר ממי שיש לו?"
הוא סקר אותי בפליאה: "את לא חושבת כך?"
שולמית ראתה אותי ורצה לתוך ידיי המושטות. קוטעת את השיחה באיבה. עלינו יחד במדרגות המתעגלות לעבר חדר האוכל, הייתי רעבה והריח עשה לי טוב. הארוחה הייתה בשרית אחרי שבבוקר אכלנו קידוש חלבי.
חדר האוכל המה אדם. אחרי זה מתלוננים שאין מספיק אוכל בארץ ושיש הרבה ילדים רעבים. אנשים התרוצצו ומילאו צלחות עמוסות להתפקע. ילד בן שש הלך עם צלחת ונפל עם כל התכולה. הצלחת לא נשברה, אבל כמויות אוכל נפלו על הרצפה המלוכלכת ונפסלו לאכילה.
שולחן של זוג היה מלא בלפחות שמונה צלחות, כשכל אחת גדושה ומלאה. האם הם יצליחו להכניס את כל התכולה לתוך כרסם, או שהעיניים יאכלו והאוכל סתם ייזרק לפח?
עשרות עוגות קצפת בכל הטעמים עמדו במרכז, ומגש גדול של מילונים ואבטיחים קרץ לי מהבר.
יש עניים בישראל? על מה המרצה דיבר בכלל?
***
חדר האוכל רחש וגעש. שלמה הציע: "בואי נעשה איחוד משפחות. נשב קרוב לשולחן של גולדברג. הסכמתי בשמחה. אאכיל קצת את שולמית ואת רוני, והילדים שלהם יעסיקו את אותם בהמשך.
אברימי בן דוד שלי קידם אותנו בברכה כשבידו צלחת עמוסה.
"הוא יודע על מה הוא מדבר", אמר בכאב כשסוף סוף התיישבנו כולנו לאכול.
ברכי אמרה: "אתה לא חייב לשתף את כל העולם בצרות שעברת".
ואברימי ענה: "אני רוצה".
היא הנהנה בראשה בלית ברירה והוא המשיך: "אתה זוכר את התקופה בתחילת זמן אלול שאספו בכולל כסף לאברך נזקק?"
שלמה הנהן. היתה זו התקופה שלא היה לנו כסף מיותר, ובכל זאת תרמנו כמה מעות.
אברימי נעץ את מזלגו בתפוח אדמה עסיסי. רוטב ניגר ממנו. הוא לקח מפיון וניקה בקפדנות את קצהו השני של המזלג. ""אני הייתי האברך הנזקק".
התדהמה עטפה אותנו.
"איך זה קרה?" שאלנו.
"לא כזה קשה. זה היה בתקופה שיוני נולד. השקעתי בשוק ההון, תחילה ללא סיכונים, ואחר כך הימרתי קצת יותר. כשהצלחתי להביא תשואות יפות, משכנתי את הדירה. חודש אחד המניות ירדו. התלבטתי אם לקנות את הכסף והחלטתי להשאיר ולחכות לעלייה. זו הייתה טעות. נפלנו. הייתי שקוע בחובות עד למעלה מראשי, לא ידעתי איך אוכל לעבור את הגל הזה. הייתי מיואש".
ברכי אמרה: "יוני נולד בדיוק אז. לא היה לנו כסף לבגדים בשבילו. הלכתי לגמ"ח בגדים כדי שיהיו לו חליפות כחולות ולא הוורודות של רחלי. הגענו למצב שהמקרר היה ריק, והמכולת כבר לא נתנה בהקפה. כרטיסי האשראי לא עברו, וההורים לא ידעו מכלום".
הבשר בפי הפך למסטיק. סביב כולם ישבו ומילאו צלחות. גם הצלחת של ברכי הייתה עמוסה.
"מי שהציל אותנו היה החבר שהכיר לי את שוק ההון. הוא ידע איפה השקעתי, ושמע על ירידת המניות. הבין באיזה מצב אני נמצא. הוא סיפר לראש הכולל את המצב, וככה, עם הכסף המזומן שקיבלנו מהתרומות אכלנו לחם וחלב".
"ואיך יצאתם מהמצב?" שאלתי במתח. היה ברור לי שהם יצאו. הם נמצאים איתנו במקום שיש בו יותר מלחם וחלב.
אברימי חיבק את מסעד הכיסא הריק שלידו.
"זה היה מהלך. הרבה יועצים הציעו לי להשאיר את המניה, למרות הסיכון הגדול. אחר זמן המניה עלתה שוב וישר משכתי את הקרן ואת הרווחים. היום ב"ה אני לא מסכן כמעט, משקיע רק בסכומים נזילים, אבל אז הייתי צעיר ותמים".
"ורעב ללחם", הוסיפה ברכי.
רציתי לשאול עשרות שאלות, ולא יכולתי לשאול כלום.
שלמה שאל: "אתה רוצה לומר לי שאתה ממשיך להשקיע? לא הספיק לך?"
"אני הרבה יותר מנוסה עכשיו. למדתי את התנודות, לא מסכן כמעט. מעדיף להרוויח פחות ולהסתכן פחות. אני מרוויח 5% לשנה, ומשקיע רק סכומים שיש לי ביד".
לא הבנתי אותו. הוא חווה על בשרו את הנפילה, איך הוא מסוגל לחזור ולהשקיע? אבל הבנתי שיש דברים שלא אבין.
ברכי נאנחה.
"הוא לא מספר לכם על התקופה הזו שנזקקנו לתרומות. שכל יום הייתי מאשימה אותו שהוא הפיל אותנו, ואיך הוא חשש לחזור הביתה כדי לא לשמוע אותי מתלוננת. אנשים לא מתארים לעצמם מה זה מצב בלי כסף. כל הלחץ הזה. ההשפלה הזו להרגיש שאין לך. לא רציתי לצאת לאירועים מרוב דיכאון, אבל לא הייתה לי ברירה. כל הזמנה לבר מצווה או חתונה שקיבלנו הייתי מלבישה את ריקי ורחלי, עוטפת את יוני ויוצאת כדי לאכול ארוחת ערב. לפחות באותו יום לא נאלצתי לשבור את הראש מאיפה תהיה לנו ארוחת צהריים. אברימי לא מספר על ההלוואה שלווה מאחד האברכים, כדי לקנות במכולת, וכל יום האברך הזה היה מתקשר בעצבים כדי לשאול אם נוכל להחזיר לו את מאתיים השקלים כי גם לו אין. המרצה דיבר מתוך הלב שלי. אולי כסף לא גורם לאדם להיות מאושר, אבל כשהוא אינו, האושר רחוק ממך".
היא סיימה את הנאום הארוך והשתתקה. אברימי חייך אליה: "אמרת שאת לא רוצה לשתף אחרים בצרות שעברו עלייך".
"מסתבר שהייתי צריכה לפרוק את זה", השיבה לו.
הצלחות של כולם התרוקנו בחלקן, אברימי קם ממקומו ואמר: "זה יכול להישאר ביננו? ההורים שלי לא ממש מודעים לכל התקופה הזו".
שנינו הנהנו בראשנו. הסתכלתי על ברכי. ניסיתי לשחזר את התקופה שיוני נולד. עברו מאז כשנתיים. גם לנו לא היה אז, ובכל זאת כנראה יש הבדל בין מחסור למחסור.
נזכרתי באברימי. מאז ומתמיד התנהל לפי חוש המסחר שלו. כשהיינו קטנים הוא לקח את שקית הממתקים שקיבל מסבא וסבתא, והתחיל למכור לנו תמורת דמי החנוכה שקיבלנו. אני קניתי ממנו מקופלת שעלתה לי שקל שלם. עד שסבתא גילתה את הקיוסק הקטן והצליחה לעצור אותו, קצת אחרי שסיימתי לאכול את השוקולד המקופל.
ממרומי גילי הערכתי אותו שוויתר על הממתקים תמורת כסף. לברכי הסיפור הזה לא נראה מתאים מדיי. היא לא אחת שהייתה מוותרת על מקופלת תמורת ביזנס.
עכשיו שאלתי את אברימי: "תוכלו למכור לנו את המקופלת שלכם?"
הוא חייך. רק הוא הבין את המשמעות. הוא זכר את הסיפור ואת המוסר שקיבל בעקבותיו מהוריו הדואגים.
"גדלתי מאז", הוא אמר. "וגם הרצונות גדלו".
'ועדיין נשארת אותו ילד', חשבתי.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
