פרק 30
השיבה הביתה הרגישה לי בערך כמו החזרה מחוץ לארץ, מהיקום המקביל. העולם הלחוץ שבו אנחנו חיים, מול השלווה במלון והצורך לא לעשות דבר מלבד לנוח.
חלפו כמה ימים, והגיעה העת לשוב לעבודה.
בבוקר השעון המעורר של הפלאפון צלצל מהמטבח. בקושי רב קמתי מהמיטה בעיניים טרוטות. כמעט שנה שאני רגילה לקום בבקרים אחרי שבע וחצי. עכשיו אני צריכה להתארגן מוקדם ולצאת לעבודה.
בבקרים הבאים אני מניחה שאקום מאוחר יותר, אבל הבוקר אני צריכה לראות כמה זמן אורכת לי ההתארגנות. לכן כיוונתי את השעון ל-6:45.
דילגתי על פני המהמורות בדמות בגדים ושיירי משחקים על הרצפה. ליל אמש סחט ממני כוחות ולא השאיר לי חשק לסדר את הבלגן. ידעתי שהקצב בבית ישתנה עם חזרתי לעבודה. אצטרך להכין ארוחות צהריים בערבים, ולקבל את העובדה שהבית יהיה פחות מאורגן.
בשעה שבע וחצי הערתי את הילדים והלבשתי אותם. בכל בוקר שלמה מתעסק עם הכריכים, אבל הבוקר היה לי זמן והכנתי את הכול בעצמי.
תוך רבע שעה הם היו מאורגנים, והקוקו המסודר של שולמית התנפנף לכל עבר. נתתי להם לאכול כששלמה חזר מהתפילה.
הוא הניח חבילה עטופה על השולחן, ושקית עם לחמניות, מעדנים ובקבוק שוקו בטעם קפה.
"בוקר טוב", הוא בירך.
"מה זה?" הצבעתי בסקרנות על החבילה.
"זה לכבוד העובדת החדשה המסורה", הכריז.
פתחתי את העטיפה כדי לגלות קופסה נפתחת למעמד של עטים ומכשירי כתיבה, ובתוכה מכשירי כתיבה מגוונים.
"אבל יש לנו במשרד מספיק כלי כתיבה", אמרתי.
החיוך שלו התעמעם.
"אז את לא צריכה את זה? עמדתי הרבה זמן בחנות".
לא רציתי לאכזב אותו למרות המתנה המעצבנת.
"בעצם יהיה לי טוב, אני זוכרת שהיו שם עטים שלא עבדו טוב".
מזווית עיניי השוקו של שולמית נשפך, נס שרק על הרצפה המלוכלכת ממילא ולא על הבגדים.
"את בטוחה?" הוא סירב להאמין.
"כן". אמרתי והשתדלתי להסוות את אכזבתי.
למה אני מאוכזבת כששלמה מוציא כסף לחינם? הרי אני לא חוששת שיהיה לנו פחות כסף, מה הלחץ הזה לבזבז? אולי נולדתי עם ראש מחושבן?
ציידתי את שלמה בשקית עם לחמנייה ומעדן, ואת היתר הכנסתי למקרר הגדוש.
הם יצאו ונשמתי לרווחה. כנראה הקימה המוקדמת מדיי אינה מיטיבה עם מצב הרוח שלי.
לאחר מכן סידרתי לי תיק ויצאתי לעבודה.
העובדות קיבלו אותי בשמחה לא מוסתרת.
"סוף סוף רואים אותך", אמרה אסנת.
"צריך מישהי שתרים פה את המשרד", חייכה ורד.
איזה כיף לחזור.
אחרי תקופה ארוכה בבית פתאום הבנתי כמה כמהתי לחברה. זכר הבקרים המשמימים בבית עשה לי רע על הלב. לא הבנתי איך יכולתי לשרוד כך זמן ארוך כל כך.
אני טיפוס שוחר חברה, אוהבת להרגיש נחוצה ונצרכת. טוב שצריכים אותי פה.
נכנסתי מיד לעניינים. אמנם היו נושאים שלא היו קודם לכן בטיפול שלי, ועכשיו היה עליי להכניס את ראשי ולהתעדכן, אך את רוב צרכי המשרד השוטפים זכרתי, ונהניתי לבצע אותם.
***
נראה היה שהחיים שבים למסלולם. כל בוקר הבית התרוקן מיושביו. רוני ושולמית נשלחו אחר כבוד למטפלת ולגן, שלמה הלך לכולל ואילו אני הלכתי בחשק רב לעבודה.
היה לי קצת מוזר לעבוד לא בשביל כסף. המשכורת לא שיחקה אצלי תפקיד. האם כשאין אלמנט כלכלי שמשפיע על העובד, התפוקה שלו תרד?
אני הייתי ההוכחה ההפוכה. עבדתי בחריצות ובהתמדה. אהבתי ללכת כל בוקר לעבודה ולחזור ממנה. בניתי לי בדמיוני מודל של מזכירה מסורה, והתנהלתי לפיו.
ידעתי שמרוצים ממני.
יום אחד הגיע פרויקט גדול למשרד. הטופסולוגיה גבהה והיה צורך להשליט בה סדר. בעודי מנסה לעשות סדר במסמכים סוררים ולתייק אותם במקומות המתאימים הגיעה אסנת ומסרה כי המנכ"ל מחכה לי בחדרו.
"אם תוכלי להישאר שעות נוספות, ישתלם לך במשכורת", אמר.
אופס. האם הנאמנות שלי למקצוע עומדת במבחן?
סקרתי את החדר המסודר. מר צווייג אהב סדר וארגון, הדבר ניכר והשליך על כל ההתנהלות במשרד. על השולחן עמדה מאפרה נקייה מחוסר שימוש, ועל הקיר עמד שלט שהכריז: "העישון אסור". מאחור עמדו תעודות מכל מיני מקומות שהעסק נתן להם שירותי תכנות. הכול מסודר ומהוקצע בזווית ישרה על הקיר הצבוע לבן בוהק.
"אני יכולה לחשוב על כך?" שאלתי.
"מה ההתלבטות?" הוא תמה.
הסתפקתי מה לענות. החלטתי להציב את הקושי בפניו: "בעלי לומד בכולל וצריך לישון בצהריים, אם אחזור מאוחר הוא יאחר לכולל אחר הצהריים וגם לי ישתבש סדר היום".
"ולא תוכלי להביא מישהי שתשמור על הילדים?" שאל.
"זה לא כזה פשוט". לא יכולתי להסביר את כל מערכת החיפוש של השמרטפיות.
"אני מבין שאת רוצה תוספת משמעותית במשכורת", אמר.
עניתי מיד: "לא. ממש לא העניין".
"תרצי לחשוב על כך?" הוא שאל.
הבטחתי תשובה. רציתי להתקשר לשלמה אבל השעה הייתה 12:30. לא אפריע לו באמצע הכולל.
מה עושים?
התקשרתי לאימא. היא הבינה אותי ישר.
"בדיוק רציתי לבקר קצת את הנכדים. אשמח לבוא היום ולהיות איתם".
דמעות עמדו בעיניי. אימא המסורה.
"אני מקווה שמדובר בפעם חד-פעמית", התנצלתי.
"גם אם לא, העבודה הזו חשובה לך מכדי שתוותרי עליה", אימא אמרה.
ככה אימא חושבת. אימא שיודעת שלא חסר לי כסף. ויודעת כמה חשובה העבודה בשבילי.
השבתי למנכ"ל בחיוב.
"ישתלם לך במשכורת", חזר על עצמו. ראיתי כמה לא נעים לו להשאיר אותי לשעות נוספות..
ורד באה להזדהות איתי.
"ככה זה מתחיל", לחשה. "קודם האישה יוצאת מהבית כדי לפרנס, אחר כך מוצאת את עצמה אשת קריירה רק כי משלמים לה יותר. הכסף חשוב לנו יותר מהילדים".
הבנתי שהיא מדברת מהרהורי ליבה. לא הרגשתי שהילדים חשובים לי פחות. המשרד נמצא ביום עמוס, והצורך הביא את התוצאה. במיוחד שהכסף כאן אינו גורם מכריע.
הנהנתי בראשי. מקווה שהמקרה החד-פעמי לא יהפוך אותי לאשת קריירה.
***
הייתי באמצע לסדר את המהפכה אחרי המשחק הנמרץ של שולמית וחברה שלה מהגן. אני אוהבת לסדר עם הטלפון ביד, אבל לא היה לי תירוץ מיוחד להתקשר לאי מי. לכן צלצול הטלפון שימח אותי.
דסי בת דודה שלי התקשרה. מתברר שהמשפחה מתכננת מסיבת יום הולדת בהפתעה לסבתא.
"מי זה 'המשפחה'?" ביקשתי לדעת.
"נו, אני מארגנת ואת הראשונה שאני מתקשרת אליה". הקול שלה הצטרד באופן חשוד. לאור מסכת היחסים שלי עם דסי, שגדולה ממני סך הכול בשנתיים, אני כבר לא יודעת למה לצפות.
"במה זכיתי?" ניסיתי לברר תוך שאני מזיזה במרץ את הכיסאות בסלון ומטאטאת במשבצת שעליה היו מונחים קודם לכן.
"זכית להיות נכדה של סבתא. בכל מקרה, אני רוצה שנשכור אולם לצורך כך. הרי לא ייתכן שכל המשפחה כולל הילדים נוכל להיכנס באיזה סלון ביתי".
"ואת סבורה שאני מכירה אולמות?" כחכחתי בגרוני.
דסי לא התבלבלה.
"אני מכירה אולמות, אבל חשבתי שאולי תוכלי לקחת על עצמך את הסכום של האולם".
פצצה. אלפי מחשבות התרוצצו במוחי. היא יודעת על הזכייה? גם אם כן, האם יש לה זכות לבקש ממני לממן לה אירוע? מצד שני האירוע נערך לכבוד סבתא. מה אכפת לי?
"למה שאקח את הסכום על עצמי?" תמהתי בקול. הרגשתי לחץ על המטאטא. לפחות הסלון ירוויח מהשיחה המוזרה הזו.
"נו באמת. את עובדת בעבודה מכניסה, יש לכם רכב, רואים שאת בתקופה טובה. רחלי עוזרי אמרה שרואים שיש לי בת דודה עם כסף. המצב הכלכלי של אף אחד לא כזה טוב היום. אכפת לך לעשות משהו בשביל סבתא? את יודעת שזה לא בשבילי".
אפשר לומר שנגמרו לי המילים. הספה מולי הסתחררה וחשתי צורך לשבת. הלכלוך שהצטבר בקצה הסלון חג סביבי והכול היה מבולגן.
ברגע הראשון רציתי להסביר לה כמה היא חוצפנית. בשנייה השנייה, החלטתי לבלום.
"את יודעת מה? אחשוב על זה ואענה לך תשובה", הבטחתי.
שלמה הגיע ומצא אותי יושבת חסרת כוחות על הספה כשהמטאטא בידי וערמת לכלוכים הכוללת דפים מצוירים וחצאי צבעים עומדת במרכז הרצפה.
"קרה משהו?" הוא נבהל.
"הרבה דברים. למשל שבת דודה שלי חושבת שבגלל שיש לנו רכב, אני אמורה לממן לה אולם".
"אני לא מבין". הוא תלה את החליפה על הוו, והגיע לשבת על הספה. "תסבירי?"
סיפרתי לו על הבקשה המעצבנת.
"אבל מה אכפת לך? אם את יכולה לעזור להם, תני לה".
הוא קם מהספה.
"אני הולך להכין לנו כוס תה. בסדר?"
קמתי אחריו והתיישבתי ליד שולחן המטבח.
"יש גם ירקות במקרר", הצעתי.
הוא שפת מים בקומקום והוציא גמבה כתומת מראה מהמקרר.
"מה בעצם מפריע לך בבקשה שלה?" ניסה לברר.
"שהיא חוצפנית. היא חושבת שאם יש לי כסף שאין לה מושג מה המקור שלו, ברור שאני אמורה לממן אולם בשביל כולם. אם היא הייתה שואלת, אולי הייתי נענית, אבל היא פשוט דורשת".
"יש לך זכות מלאה לסרב לה". הוא הגיש לי צלחת עם גמבה פרוסה.
"אבל היא נגעה לי במצפון".
"אם תעשי מה שנכון לעשות, לא יהיו לך נקיפות מצפון".
הגברים האלו. לא מבינים שמה שלא נעשה, תמיד נחוש נקיפות אשמה על מה שלא עשינו.
"יש לי כסף, ואין לי בעיה לממן אולם, אבל יש לי בעיה שאחרים מחליטים למה הכסף שלי ישמש", פירטתי.
הוא לגם מכוס התה, בלע, ואמר: "אולם למסיבת יום הולדת הוא לא צורך בסיסי. את יכולה לומר שאת לא מעוניינת ושהמסיבה תיערך בגינה ציבורית. ממילא מתכוננים להביא ילדים. אני לא חושב שיהיה להם מה לעשות בתוך אולם במסיבה שהם לא מבינים מה המשמעות שלה. או לחילופין, שיעשו בלי ילדים ונשמח לארח אותם בסלון שלנו".
"בסלון שלנו כדי שדסי תראה את האגרטל החדש של המשפחה העשירה". הרגשתי צינית, אבל היא ניקזה לי את הכאב.
התקשרתי לדסי.
"נו, יש לך תשובה?" היא שאלה בחיפזון.
"חשבתי על זה ואני לא רואה את עצמי מביאה ילדים למסיבת יום הולדת של סבתא. ביקשתי מבעלי, והוא אמר שנוכל לנדב את הסלון שלנו בשמחה לכל הזוגות הנשואים".
הייתה שתיקה ודסי אמרה:
"לא משנה. אם את לא רוצה להשתתף באולם, אני כבר אסתדר. את רוצה להכין פשטידה ומרק? חילקתי לכל אחת תפקיד".
דמיינתי אותה פוקדת על כל בת דודה להתפקד ולהכין בלי להתחשב בכל מיני מצבים.
"אני אבדוק ואתן לך תשובה מה אני מכינה. ואשמח גם להשתתף יחד עם כולם שווה בשווה בתקציב הכללי", הודעתי.
סיימתי את השיחה וההרגשה שלי לא הוטבה. זה הטיפוס של דסי. היא לא עושה חשבון ולוקחת דברים בקלילות. אם אני יכולה לממן אולם מה אכפת לי לעזור לבני המשפחה? החלטתי לעשות זאת לפי הרצון שלי.
"אני יודעת מה. לא אגיד לה שאני משתתפת באולם, ורק אחר כך אבוא בסוף הערב ואשלם לבעל האולם בעצמי. ככה תהיה לי הרגשה שאני לא סתם משחקת משחקי כבוד, ומצד שני דסי תבין שאני עושה מה שנראה לי נכון, ולא לפי הדרישות שלה".
שלמה הסתכל עליי וחייך: "שמעתי נכון שאמרת שאת לא משחקת משחקי כבוד?"
"מישהו חייב לחנך את הסביבה. אי אפשר להתנער מהתפקיד החשוב שנפל לפתחי", השבתי. משחקי כבוד או לא, רק כך אני מרגישה יכולת לממן את האולם שלא על פי דרישה מגבוה.
עכשיו רק קיוויתי שהיא לא תחליט על שינוי מקום המפגש לבית במקום באולם.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
3 תגובות
מצטרפת
עוקבת אחרי הסיפור המצוין
כתוב מעולה
וואווו תודה רבה!
הכתיבה זורמת וחלקה והסיפור לא מרוח או משעמם
ממש תודה!
למה לא שלחתם עוד פרק?