אנשים רגילים הולכים ברחוב ושומעים את היום-יום כסאונד אחיד של רעש – משהו שעובר לידם כמעט בלי מחשבה.
אבל אנשי מוזיקה? הם שומעים אחרת.
המוח שלהם מתורגל לפרק את הסאונד לשכבות, לזהות כל צליל וצליל בנפרד.
הם לא שומעים רעש כללי; הם שומעים את חריקת הרכב, את הציפור שצייצה ברקע, מבחינים בקולה של האמא שצועקת על הילד לעלות הביתה, ובמקביל מזהים את המשאית ששופכת זבל.
כל אחד מהצלילים האלה הופך לשכבה נפרדת – חלק מתזמורת ספונטנית שהרחוב עצמו הלחין.
זו לא רק שמיעה – זו הקשבה.
ואם תרצו, הקשבה היא אמנות.
וזו אמנות שאפשר לפתח עד אינסוף.
הקשבה אמנותית היא הרבה מעבר להקשבה טכנית. זו היכולת לזהות את כל מה שקורה מתחת לפני השטח.
היא מאפשרת לשמוע לא רק את הקולות הראשיים, אלא גם את "האווירה" של השיר – להבין איך הוא מרגיש, ולא רק איך הוא נשמע.
בשבוע שעבר, במהלך קורס הפקת שירה, לימדתי את התלמידות שלי את המושג "רפרנס".
בשלב הראשון, ביקשתי מהן להאזין לשיר כמה דקות ולספר לי מה הן שמעו.
אחר כך עברנו לשלב הבא – שמיעה מודרכת.
פתאום, הן התחילו להבחין באלמנטים שלא שמו לב אליהם קודם: קולות נוספים, שכבות נסתרות, ואפילו סוגי הפקות שלא הכירו.
אני תמיד מסבירה להן ש"רפרנס" הוא לא רק מקור להשראה – הוא כלי עבודה.
זה אומר להאזין לשיר לא כמו צרכן רגיל, אלא כמו מפיק. לפרק אותו, להבין מה הופך אותו לכל כך מיוחד.
ופתאום, כשהן שומעות לעומק, הן מגלות לא רק מה מיוחד בשיר, אלא גם איך לקחת ממנו רעיונות ולהפוך אותם ליצירה שלהן.
וכשאני רואה אותן עוברות את התהליך הזה, אני מבינה כמה כוח יש בהקשבה.
ככל שהן מתאמנות ומעמיקות, אני רואה איך המוח שלהן "נמתח" ומתחיל לזהות עוד ועוד – שכבות, פרטים, והרמוניות שהיו נסתרות קודם.
אתמול הן שמעו רק אלמנט אחד או שניים, והיום הן כבר מצליחות להבחין בעומקים שלא היו שם עבורן קודם.
וזה רק ההתחלה.
וזה מה שתמיד מדהים אותי לראות – איך שיר אחד יכול להוליד עשרות רעיונות חדשים.
לא כי העתיקו אותו, אלא כי הוא פתח דלת לעולם חדש של אפשרויות.
כשאני חושבת על עצמי ועל הדרך שבה הרגלתי את האוזן שלי להקשיב, זה כבר לא נשאר רק ברמה של "מה יש בשיר מבחינה הפקתית".
זה תמיד מתפתח לרמות עמוקות יותר: זיהוי תדרים, הרמוניות מורכבות, וסוגי אפקטים שונים.
כי… כמה שאני מצליחה, אני תמיד שואפת גבוה יותר.
אני לא מפסיקה לאתגר את עצמי, להמשיך להתאמן ולדחוף את הגבולות.
כי אחרי ההקשבה תמיד מגיעה היצירה – יצירה שנולדת ממה ששמענו.
שמעתי סאונד מסוים? אני מנסה לשחזר אותו.
שמעתי אפקט מיוחד? אני בודקת אותו על ווקאל חדש.
שמעתי הרמוניה מסקרנת? אני מנסה לשלב אותה ביצירה חדשה שלי.
ככה גדלים.
וככה בדיוק יוצרים דברים גדולים יותר ומקצועיים יותר.
וזה בדיוק ההבדל בין שמיעה רגילה להקשבה שהיא אמנותית ומקצועית יותר.
בהקשבה אמנותית, אנחנו לא רק מקשיבים – אנחנו לוקחים את מה ששמענו עוד צעד קדימה, ויוצרים משהו אומנותי חדש ומרגש.
ואתם?
לכו תכינו עכשיו קפה.
תקשיבו לצלילים שמלווים את התהליך:
המים שזורמים בחום לתוך הכוס, הכפית שמקישה בעדינות בספל, הרעש העדין של שקית הסוכר שנפתחת, והשפיכה הרכה של החלב שנשפך.
עצרו רגע, ותשמעו איך כל אחד מהצלילים האלה מספר חלק קטן מהסיפור של כוס הקפה שלכם.
תקשיבו טוב, ותגלו שגם ברגעים הכי פשוטים יש קסם,
אם רק נעצור ונבחר להקשיב להם.
————————————————-
אנשים רגילים הולכים ברחוב ושומעים את היום-יום כסאונד אחיד של רעש – משהו שעובר לידם כמעט בלי מחשבה. אבל אנשי מוזיקה? הם שומעים אחרת.
המוח שלהם מתורגל לפרק את הסאונד לשכבות, לזהות כל צליל וצליל בנפרד.
זו לא רק שמיעה – זו הקשבה.
הקשבה אמנותית היא הרבה מעבר להקשבה טכנית. זו היכולת לזהות את כל מה שקורה מתחת לפני השטח. היא מאפשרת לשמוע לא רק את הקולות הראשיים, אלא גם את "האווירה" של השיר – להבין איך הוא מרגיש, ולא רק איך הוא נשמע.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מהמם,כרגיל