יום אחד, ממש במקרה, זה התחיל…
שאלה פה, שאלה שם. עניתי בכיף, בקלילות.
אבל לאט לאט, זרם השאלות הפך למבול של ממש.
זמרות שמופיעות ערב ערב עם פלייבקים,
בעלות אולפנים שמקליטות עשרות שירים בשבוע,
מפיקות שאחראיות על תוכניות שלמות,
יוצרות קליפים עם שירים מקוריים,
ואפילו יוצרות תוכן ומשרדי פרסום שרוצות לקחת שיר קיים,
לשנות מילים, ולהשתמש בו לקמפיין.
ואז, רגע אחרי שהשיר מתפרסם – הבעיות מתחילות:
- "למה אסור להוריד שיר מהרשת? האמן העלה אותו בחינם, אז מה אכפת לו?"
- "אם אקח לחן מוכר ואכתוב עליו מילים חדשות, זה בסדר, לא?"
- "קניתי פלייבק באינטרנט, והאתר שילם לאקו"ם. זה כבר לא קשור אליי, נכון?",
אז החלטתי לעצור רגע ולפשט את הדברים.
כי הבנתי שכל השאלות האלו, שחוזרות שוב ושוב בגרסאות שונות,
לא נובעות מרצון לעקוף חוקים.
הן נובעות מבלבול אמיתי – חוסר הבנה של איך העולם הזה עובד.
בואו נעשה סדר, ובצורה הכי נגישה וברורה שאפשר.
אני בטוחה שאחרי זה, רוב השאלות ייפתרו מעצמן.
דבר ראשון, בואו נבין מה זה בכלל זכויות יוצרים.
במילים פשוטות: זכויות יוצרים הן הזכות המשפטית של היוצר על היצירה שלו.
לחן, טקסט, קליפ או מוזיקה – הכול שייך ליוצר.
היוצר מחליט מי רשאי להשתמש ביצירה, באיזה אופן, ואיך היא תופץ.
זכויות יוצרים הן חלק ממה שנקרא "קניין רוחני" – נכסים שאינם מוחשיים, כמו רעיונות או יצירות אמנותיות, שיש להן ערך כלכלי עצום.
הזכויות לא רק מגנות על היצירה, אלא גם מאפשרות ליוצר להתפרנס ממנה,
כי היצירות שלו הן לא רק אמנות – הן גם הנכסים הכי יקרים שלו.
ולמה זה כל כך משנה למי שייכות הזכויות?
כי זכויות יוצרים שוות כסף.
לדוגמה: תמלוגים.
שמעתם פעם את המילה הזו?
תמלוגים הם הכסף שמגיע ליוצר בכל פעם שהשיר שלו מושמע.
זה יכול לקרות בכל מקום:
ברדיו, באתרים, במופעים על הבמות, בחתונות, או בכל אירוע שבו השיר מתנגן.
בכל פעם שזה קורה, האמן, היוצר, או מי שחתום על הזכויות – מקבל תגמול.
פעם זה עבד אחרת.
אנשים קנו קלטות, אחר כך דיסקים, ובשלב מסוים אפילו מוזיקה ישירות על אונקי.
האמנים היו אלה שמרוויחים עיקרית מהרכישות,
וחברות התקליטים נהנו בעיקר מהרווחים של התמלוגים.
אבל היום? רוב הכסף כבר לא מגיע מרכישת שירים.
זה עדיין קורה פה ושם, אבל הרוב הגדול מגיע מתמלוגים.
ולמה זה השתנה?
כי שיטת הצריכה של המוזיקה השתנתה.
מי קונה היום דיסקים??
הרגלי ההאזנה עברו מהמדף בחנות המוזיקה ישר לסטרימינג –
האזנה דרך פלטפורמות דיגיטליות כמו ספוטיפיי, אפל מיוזיק, או אתרים אחרים ברשת.
במקום לקנות שיר, פשוט מאזינים לו אונליין, וכל האזנה כזו נספרת.
ואיך האמן מרוויח מזה?
בפלטפורמות השונות, בכל פעם שמישהו לוחץ פליי על שיר, הפלטפורמות האלו משלמות תמלוגים.
באולמות אירועים, חתונות, או מופעים, המפיקים מגישים בסיום האירוע דו"ח שמפרט את כל השירים שהושמעו.
הדו"ח הזה מתורגם לתמלוגים עבור היוצרים,
כי גם ההשמעות האלו נספרות.
זה אולי סכום קטן להאזנה או השמעה בודדת,
אבל כשהכול יחד מצטבר – זה יכול להפוך לכסף משמעותי.
עכשיו בואו נבין רגע מה באמת קורה.
יש שיר של יוצר באתר, ונכון, הוא חופשי, ונכון – אפשר להוריד אותו.
אבל מה קורה אחרי שהורדנו אותו?
השיר, שהיה שייך ליוצר, מתחיל להסתובב חופשי, בלי בעלים.
ברגע שהוא הורד, אין דרך לעקוב איפה הוא מושמע, מי משתמש בו, ואיך הוא מתגלגל הלאה.
נכון, האמן העלה אותו בחופשיות,
אבל הייתה לו מטרה ברורה – להרוויח מהשיר הזה בסופו של דבר.
ומה לגבי פלייבק?
קנינו פלייבק מאתר, והאתר שילם תמלוגים פעם אחת בלבד.
אבל כשמישהו לוקח את הפלייבק הזה, יוצר ממנו שיר חדש ומשמיע אותו שוב ושוב,
הוא בעצם משתמש בקניין שהוא לא שלו, ומרוויח כסף ששייך למישהו אחר,
ובכך חוסם את האפשרות של היוצר המקורי להרוויח מהעבודה שלו.
וזה נכון גם כשניקח לחן קיים ונרצה לכתוב אותו מחדש.
במקרה כזה, נוצרה יצירה חדשה, אבל זכויות היוצר המקורי על הלחן עדיין בתוקף.
כדי להשתמש ביצירה כזו, צריך לקבל את ההסכמה של בעל הזכויות.
אם זה לא קורה? זה נחשב להפרת זכויות יוצרים, גם אם שינינו חלקים ביצירה.
זה ממש כמו להיכנס לדירה שהיא לא שלנו בלי לשאול רשות.
בסופו של דבר, כל שינוי ביצירה קיימת הוא שימוש בקניין רוחני של מישהו אחר,
ולכן נדרש אישור מפורש כדי לעשות זאת.
אז רגע, מה עושים עכשיו?
מחכים לפרק הבא!
בשבוע הבא נעמיק עוד קצת בשאלה איך אפשר להמשיך ליצור, להפיק, ולהשמיע מוזיקה, תוך שמירה על זכויות יוצרים.
נדבר על מי משלם, מה משלמים, ואיך אפשר לעבוד בצורה חוקית ונכונה,
כי בסופו של דבר, זכויות יוצרים הן לא רק חוק יבש של מותר או אסור –
זה הבסיס המינימלי שמאפשר לתעשייה הזו להמשיך לפרוח ולשגשג.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
