יוצר.
לוקח מכחול בלתי נראה וצובע את העולם שלו. צובע את היום. צובע את הלילה. צובע את השקט שמסביבו ואת הרעש שבתוכו. צובע את המוזיקה, את המילים, את התנועה שמתחילה להתגבש.
הוא יודע איך לערבב את הצבעים: לקחת טיפה מהצבע הזה ולמרוח כאן, להוסיף קו מהגוון ההוא בדיוק שם. והוא מצייר. בעדינות, בקצב, נותן לתמונה להיבנות לאט, כאילו היא כבר הייתה שם ורק חיכתה לידיים שלו שיחשפו אותה.
התמונה מתחילה לרקום עור וגידים. הצלילים מתארגנים, הקצב מתמלא, הסיפור כמעט מתהווה. אבל אז… אז הוא נתקע.
המכחול נעצר באוויר. הצבעים שאך לפני רגע היו ברורים כל כך נראים פתאום עמומים. אין לאיפה להמשיך, הידיים כבדות, והמוח – ריק. הוא בוהה בתמונה הלא גמורה, בפרויקט שעוד לא הושלם, ותחושת תסכול מחלחלת פנימה.
זה הרגע שכל אמן וכל יוצר מכיר.
רגע של אפס השראה.
הרגע שבו כל הרעיונות פתאום נעלמים. הדף נשאר ריק, המסך מרצד בחוסר כיוון, והמנגינה פשוט לא נולדת.
ומה עושים אז?
אז הולכים לחפש אותה, את ההשראה.
כי השראה היא לא תמיד משהו שמגיע לבד – היא כמו אור קטן שמחכה שנדליק אותו. לפעמים צריך לשנות גישה, לזוז מהמקום שבו נתקענו, ולצאת למסע קטן שבו נרשה לעצמנו לגלות אותה מחדש.
החיפוש הזה לא תמיד פשוט. הוא מחייב אותנו לעצור. להרפות מהמחשבה של "אני חייב ליצור עכשיו",
ולתת לזמן ולמרחב לעשות את שלהם.
ובדרך כלל, דווקא כשמפסיקים לחפש בכוח – היא מופיעה, כמעט פתאום, ברגע הכי לא צפוי.
כמו אור קטן שמתחיל לאט לאט להבהב בפינה עד שהוא הופך לברור וגדול.
היא יכולה להתחבא בזיכרון ישן, בתחושה שמבליחה פתאום, או במבט על משהו מוכר שכבר שכחנו להבחין בו באמת.
היא יכולה להסתתר בתוך צליל, בתוך מילה שנאמרה במקרה, ולפעמים, היא נמצאת דווקא בשקט.
כן, כן, בשקט הגמור הזה, ברגע שבו אנחנו לא מחפשים אותה בכלל – דווקא אז היא בוחרת להופיע.
החיפוש הזה – הוא חלק בלתי נפרד מהדרך. חלק מהיצירה עצמה.
כל רגע של עצירה, של המתנה, של ריקנות – הוא לא באמת סוף.
הוא קרקע פורייה, שממנה הרעיונות החדשים צומחים.
כל תחושה של ריק, היא בעצם התחלה חדשה, שמחכה להתמלא.
ההשראה לא נעלמת באמת.
היא תמיד שם, מסתתרת, מחכה שניתן לה מקום להתגלות.
היא תגיע, והיא תציף את הכל מחדש, בדיוק כשנהיה מוכנים לה.
בעבודה שלי לאורך השנים, מצאתי את עצמי לא פעם ברגעים של אפס יצירה.
כמעט תמיד, זה קרה דווקא כשמול העיניים יש דד ליין שמתחיל ללחוץ, כזה שצועק: זה חייב להיות מוכן עכשיו! עכשיו! עכשיו!
בהתחלה, הייתי נלחמת. מנסה בכוח לגרד רעיונות, לדחוף את עצמי קדימה, להכריח את הצלילים ואת המוזיקה להגיע.
אבל מהר מאוד הבנתי – מלחמה זה לא הפתרון. להפך, היא כמו קשר שמתהדק עוד יותר.
לקח לי זמן, אבל למדתי – ברגעים האלה, מה שצריך לעשות הוא לעצור. להרפות. ללכת משם, לעבור למשהו אחר.
לא לדחוף, לא להיאחז, אלא פשוט לתת לדברים לקרות בקצב שלהם.
וכשאני עושה את זה, תמיד, אבל תמיד, מגיע הרגע שבו הדברים מתחילים לנוע.
גל קטן של רעיונות מתחיל להופיע, כמעט בלי מאמץ. צליל, מנגינה, תחושה.
לאט לאט, הם מסתדרים יחד, מתגבשים, ונוצרת לה מוזיקה חדשה.
וזה מדהים כל פעם מחדש – איך דווקא כשמרפים, הכוחות חוזרים.
ההשראה מתחילה לזרום, והתמונה שנדמתה תקועה – פתאום הופכת למשהו שלם ומדויק.
אתם יודעים משהו?
הפוסט הזה, כן, זה שאתם קוראים עכשיו, הוא בדיוק תוצאה של אחד מאותם רגעים.
התחלתי לכתוב עם רעיון ברור בראש, אפילו הצלחתי לנסח כמה משפטים, ואז… כלום.
מוח ריק. כאילו מישהו כיבה לי את ההשראה. בלק אאוט.
ניסיתי להתעקש. ישבתי מול המסך, והמילים? הן פשוט לא זזו.
עברתי ליצור בבינה את התמונה כאן למעלה שמלווה את הפוסט
(כן, עוד תחביב חדש שדחפתי לארסנל שלי).
אמרתי – אולי זה יעזור, אולי זה יביא את המילים.
ניסיתי שוב – אולי אם אכין עוד כוס קפה, משהו יקרה והמחשבות יתחילו לזרום.
(ספוילר: המילים לא זרמו. אבל הקפה בהחלט שדרג את הבהייה במסך).
בסוף הבנתי שאין טעם להילחם.
אז עזבתי. הלכתי לעשות משהו אחר.
ואז, פתאום, זה הכה בי – רגע, את רואה מה עשית עכשיו? כתבי את זה!
ופתאום, בלי דרמה, בלי התראה – זה קרה.
המילים התחילו להגיע, אחת אחרי השנייה, כאילו חיכו שאפנה להן מקום.
והנה אתם עכשיו, קוראים אותן. סימן שזה עבד.
אז אם גם אתם מרגישים תקועים, תזכרו – הרגעים האלה הם חלק מהדרך.
המקום שבו היצירה עוצרת, הוא גם המקום שבו היא מתמלאת מחדש.
ומה שמגיע אחר כך? תמיד גדול יותר, ברור יותר, ומדויק יותר.
כי זו הדרך של היצירה, גם כשנדמה שהיא בורחת.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
תגובה אחת
מקסים!
כמה נכון
וכמה היכולת להרפות מתאימה בכל חלקי החיים
” הרפו ודעו כי אנוכי ה’ ”
תודה!