יש רגעים כאלה שבהם את יודעת שהכול מוכן.
ישבת שעות, בנית, דייקת כל פרט קטן – ואז, פתאום, משהו חיצוני פשוט עוצר אותך.
בשבוע שעבר זה קרה לי.
וובינר שלם היה מוכן פיקס. שלחתי מיילים, נרשמו המון בנות, זה היה פשוט לפתוח את המיקרופון ולהתחיל לדבר.
אבל אז – פתאום, ללא התראה, תקלה טכנית.
כזו שמשאירה אותך חסרת אונים.
לא יכולתי אפילו לעדכן את הבנות.
הרגעים עברו, והתחלתי להפנים: הערב הזה, פשוט – לא עומד לקרות.
עכשיו כשאני חושבת על זה? זה באמת מצחיק.
כי אם יש מקום שבו תקלות הן חלק מהחיים – זה האולפן.
כן, אפשר להגיד שהדבר שהכי מאפיין אולפן זה הבלאגן הנסתר שלו.
מבחוץ הכול נראה נוצץ – מכשירים, כפתורים, מסכים, פלאגינים, הכול מרצד ומואר.
אבל מאחורי כל זה?
סבך אינסופי של כבלים וחיבורים – אנלוגיים ודיגיטליים – בשרשרת אחת ארוכה.
בין הכרטיס קול למחשב,
בין הרמקולים לכרטיס,
בין המגבר למיקרופון,
בין האוזניות לכרטיס,
ובין כל הכבלים האלו – לחיבורים של המחשב.
מייאש, אה?
בדרך כלל? הכול עובד מושלם.
באים, מקליטים, ממקססים, סוגרים.
אבל לפעמים – פתאום, תקלה.
ואז מתחילים לבדוק, לשאול, לחשוב, להעביר חיבורים,
לנסות להבין: "מה קרה פתאום?!"
לפעמים זה נגמר מהר, וממשיכים בהקלטה.
ולפעמים…
לא נעים.
ההקלטה מתבטלת, וכל העולם נעצר.
הכול מחובר, הכול אמור לעבוד –
אבל שום דבר לא מגיב.
והפעם הכי הזויה?
זה קרה כשהעברתי שיעור על שרשרת הקלטה.
נאמתי לבנות על זה שבאולפן פותרים תקלות – זה חלק מהעבודה!
השעה הייתה מאוחרת, סוף השיעור, הייתי כבר עייפה…
ואז –
לא הצלחתי להבין איפה המיקרופון שלי מחובר.
וזה לא שהיה מדובר על כבל נסתר או חיבור מסובך –
פשוט לפני השיעור שיניתי משהו בהגדרות להדגמה, ושכחתי מזה.
אז ישבתי שם, בוהה בציוד, מנסה להבין מה קרה פה עכשיו?!
כשבדיוק על זה דיברתי כל השיעור.
והאמת? זה בדיוק מה שקורה ברוב הפעמים.
והרבה פעמים?
אחרי שמגיע השקט של אחרי,
פתאום קולטים:
"היי… זה הכבל הזה שזז."
או החיבור ההוא, שתמיד מתעקש להיתקע כשהכי לא צריך את זה…
אבל ברגע ההוא?
בלקאאוט.
וזה בדיוק מה שקרה לי באותו ערב.
זה לא היה כבל שהתנתק, גם לא חיבור שנפל –
אבל זו הייתה תקלה שהשאירה אותי בדיוק באותו מקום:
חסרת אונים, מחפשת פתרון, מול משהו שאין לי שליטה עליו.
וכן, זה היה רגע לא נעים.
ידעתי שהן מחכות.
חלקן השכיבו ילדים מוקדם,
אחרות ברחו באמצע ההשכבה,
היו כאלה שהפסידו יציאות, מטלות, התחייבויות –
ואחת אפילו פספסה חזרה גנרלית חשובה של תזמורת גדולה. אמיתי.
אבל אחרי כמה רגעים נשמתי עמוק ואמרתי לעצמי:
"רגע… אולי אפשר ללמוד כאן משהו?"
ללמוד שיעור לחיים…
אז כתבתי להן.
כתבתי שהפעם "קיבלתי 'לא'."
כי בעולם הזה, יש מישהו אחד למעלה שמחליט – וזה לא אני.
וקיבלתי את זה.
והאמת?
לא ציפיתי לכזה גל של תגובות.
הבנות שיתפו שהמילים האלה היו עבורן שיעור גדול ומשמעותי,
הרבה יותר מכל וובינר שאי פעם מסרתי.
כי בדיוק כמו באולפן, לפעמים משהו מתנתק.
כבל זז, חיבור נופל, והכול נעצר.
אבל אחרי רגע של עצירה, מבינים –
התקלות הללו הן לא סוף הדרך, הן פשוט חלק ממנה.
כן.
ולפעמים, ה"לא" של היום –
הוא ה"כן" הכי גדול של מחר.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
