בשבת האחרונה הלכתי עם חמישה נכדים לאיזו גינה פה. אדריכל הגנים קבע שם איזור שלם שבו שתולים שיחים שבילדות אהבתי ואחר כך שנאתי. הסתכלתי עכשיו, קוראים להם 'זיף נוצה זנב שועל'. שיחים די פשוטים. די כאלה שנמצאים בכל מקום. גבעול ארוך וצר ללא עלים, למעלה נוצה באפור, מעין מברשת. יש בהם כמה גרסאות, מפוארות יותר ומפוארות פחות
.
אהבתי, כי ילדים נמשכים לגעת בהם. פעם או פעמיים בחיים. זהו. זה לא חוזר על עצמו שוב, כי הילד לומד לקח. הייתי מחליקה מלמטה אל למעלה את האצבעות כדי לשלוף בנועם את הנוצה שנראית אוורירית ומלטפת. אבל לא. הדרך אליה לא שווה אותה. הפעולה המתוקה הזאת נגמרת תמיד בחתך כואב באצבע, בשורף מציק בעור. תמיד יהיה קצת דם. לא כיף.
בכל זאת, הנכדים שיחקו עם עצמם ואני בהיתי. אוהבת את בהיית הגינות הזאת. השגחתי בזווית העין על הקטנים אבל בזווית השניה ראיתי את הזיף נוצה הזה שתול במסה, בקבוצה. הרוח של ה' הזיזה את הגבעולים הרזים של השיח בהרמוניה ימינה, אחר כך שמאלה, זה היה נראה כמו ריקוד מדבר, כמו שיחת שדה. אלה הגבעולים ענו לאלה, ואלה השתהו, כאילו לקחו להם זמן לחשוב, ואחר כך את שלהם ענו. ניסיתי להקשיב.
היה שם הרבה שיח, בלי קול. לא רציתי שזה יגמר. לא רציתי שהם יפסיקו לדבר, אמרתי לה' בבקשה אל תפסיק את הרוח, אבל היינו צריכים לחזור לסעודה שלישית. בזמן.
ברכי ומנשה היקרים, כל מי שפוגש את סיפור השידוך שלכם נשאר ללא מילים ועם הרבה דמעות של תודה. זוג מאורס קדוש ויקר שאתם. את מה שקרה לי כששמעתי עליכם, אנסה להעביר. יש רגעים שאת נוצרת, את לא משחררת. לא רוצה שתחושת האמונה תלך, לשום מקום.
ברכי, הכלה, גדלה בבני ברק, למדה בסמינר וולף, עד גיל 12 היתה ילדה רגילה. חכמה, מופלאה, מושלמת. היא חצתה את הכביש איזה יום, ומכונית פגעה בה. זו היתה פגיעת ראש קשה. לא היה סיכוי להציל אותה, היא היתה מחוסרת הכרה שבוע, גם הרגל שלה נפגעה, אבל בה בכלל לא טיפלו, מה היה הטעם? המוקד היה הראש. שנה שברכי היתה בשיקום בתל-השומר, היא חזרה אל עצמה. הרגל, אגב, זו שלא טופלה, תקינה לחלוטין. מה נשאר כן? איזור קטן במוח, כזה שבקושי רואים, שהותיר פגיעה בדיבור. ברכי לא יכולה לדבר, אבל היא גדלה להיות בחורה חברותית, שמחה ורגישה, נוכחת מתקשרת עם כולם, בדרכה.
כששומעים את הסיפור הזה, יש את הרגע הזה שעושה חוט המחשבה ששואל, מי יתחתן איתה?
מנשה, החתן, גר בגני הדר ולומד בנחלת הלווים. וואי איך הבחורים אוהבים אותו שם. האירוסין שלהם היו כמו חתונה עם כמות הריקודים, ההתרגשות והאהבה.
בגיל שבע עשרה תקף את מנשה וירוס ששיתק תחילה את היד, עבר לרגל, בסוף הגיע לאזור הדיבור. ושם נעצר. מנשה לא יכול לדבר. אבל הוא גדל להיות בחור חברותי שמח ורגיש, נוכח, מתקשר עם כולם, בדרכו.
כשהגברת חנה פישר מרמת אלחנן, אישה שהיא בכלל שליח, מלאך טוב של ה', שדואג לשידוכים של הילדים שלו, אלה שבדרך מסלול החיים, משהו היה קצת קשה ואחר, מאז שמנשה וברכי נפגשו אצלה, הוי זאת היתה תקופה קסומה של פגישות ואור בעיניים, הרבה מילים שנכתבו בין השניים, ונסגר הוורט והחתונה בקרוב. אני מדמיינת את אמא של ברכי מביטה מהשמיים ורואה כמה הילדה שלה עטופה בהשגחה.
איך הקב"ה מזווג זיווגים? איך הוא יושב במרומים ורואה מהלכים? איך הוא מתאים אושר אל אושר ללא מילים?
מהרגע ששמעתי מהמורה לאה את הסיפור הזה, המוח שלי רק חושב על קטנן של מילים וכמה הן לעיתים מצמצמות רגשות. זה לא רק איך פלוני מגיע אל פלונית, זה כמו פנקס שמקפל בתוכו חיים של ילדה בת עשרים וארבע וילד כמעט בן עשרים וחמש, שכמו כל זוג שמתחתן ויקים בית, ילך אל משימת החיים ויצטרך ללמוד את קדושת הביחד, זה אומר להכיר את הרגשות אחד של האחר, את היכולות האישיות שכל אחד פיתח, לפעמים כי לא היתה ברירה וזה כאב. ברכי ומנשה יידעו בוודאות יותר מכל בני האדם שצורפו על ידי ה' יחדיו, מה קורה בלב כשצינור המילים נסתם. מה הרגשת, אשתי, כשרצית להגיב ולא אמרת כלום, מה אתה עובר, בעלי, כשיש לך מה לומר ואתה מושתק, מה עושים כוחות הנפש ברגעים שתלויים על בלימה.
מנשה וברכי, מדמיינת את גובה השיחות בינכם, מדמיינת את קסם הילדים שלכם, נתתם לעם ישראל כוח בהיותכם, בחיוך שלכם, במבט עמוק בעיניים, באישונים המדברים, בקול שהוא גבוה מהברות ועיצורים, בקול שהוא בת של הרבה רעיונות ומשפטים. מאחלת לכם לדבר יחד את שפת הלב כל החיים, זאת, הסודית שלכם, מדמיינת את התפילות שלכם מהרגע שהתפללתם, אי אז למצוא את זיווגכם, וואו, כמה שה' שומע את הדיבור שלכם.
.
להצטרפות לקבוצת הווטסאפ של "קול כבודה"
להצטרפות לניוזלטר של "קול כבודה"
