איך הצלתי את המשפחה שלי מיום קורונה/ תמר

שיתוף ב email
שיתוף ב print

היום היה גרוע. די, יש גבול ליצירתיות ולהכלה שלי וגם שלהם. שבוע היה נחמד, מקסים, מגבש, מעצים, משפחתי. ואני לא צריכה להוסיף עוד מילים, כל הפוסטים וההודעות למיניהם כבר מתארים יופי את החופשה הכפויה והנפלאה הזאת, עד שלי כבר לא נשארו מילים.

לא הרגשתי טוב. הייתי במיטה. התחפושות שכבר היו ארוזות לגמרי הוצאו בצהלה, כאילו לא היה פה פורים לפני שבוע וחצי. (שבוע וחצי? רק זה טווח הזמן שעבר מאז שהבנות בבית? היה נראה לי שהעשן שיוצא לי מהאוזניים הוא כי אנחנו כבר שנה וחצי ביחד בבית.) והצבתי גבולות. בטח. אבל משום מה יש לי גבולות עם אפקט פלצבו בימים האחרונים. "מה? אמא, את אמרת שכן. זאת אומרת את אמרת שאת לא מרשה לפתוח את התחתיות אבל את לא אמרת שאת לא מרשה להוציא את הכלה ואת הנסיכה. אז הוצאנו את הכל אבל את התחתיות כן השארנו. כי אנחנו שומעות בקולך!" צדיקות הבנות שלי ומחונכות למופת, אין מה לומר.

בקיצור- גם ארוחת צהריים לא היה לי כוח לחמם, הן נשנשו קורנפלקס עם חלב. אז אכלנו את הבשרי בערב. ונתתי לחני להגיש לשולחן. הייתי גמורה. לא היה לי כוח לקלח ולהשכיב אותן בזמן, יאלא, ממילא חופש. לא מעניין אותי מתי הן ישנו בסוף.

כמו שאמרתי. יום גרוע. יום קורונה.

פתחתי את המייל להתעודד קצת. והוצפתי במיילים שתיארו כמה כייף זה לבלות עם הילדים בבית. מגוון רעיונות יצירתיים ושלא, להעסיק אותם. משחקים משותפים. והכי גרוע מבחינתי, תיאורים על ילדים מאושרים ששמחים עם האימא שבבית, הרגועה, המעסיקה. מבחינתי, זה הפייק ניוז האמתי.

עצמתי עיניים, והחלטתי לכתוב לכן גם פוסט. אני אוכיח לכן (וגם לי) שהבנות שלי לא אומללות, גם אצלנו בבית יש תעסוקה ולמידה ויצירתיות ומשחק ושיתוף וכייף וזרימה עם המציאות הקורונית.

חתונה בצל הקורונה.

אולי כבר מיציתם את כל ההצעות שרצות ברשת בימים האחרונים ואולי, (לא אולי, בטוח.) אזל הכסף בארנקכם… רציתי לשתף בחוויה מקסימה שחווינו היום בבית. לא הוצאתי על זה שקל וכולנו נהנינו, צהלנו, שמחנו ורקדנו.

בוודאי בבהלת הקורונה לחלק מכן התחפושות עדיין בהישג יד. ולמי שלא, שתדאג שזה יחזור להישג ידה. חוויתי היום יום מקסים עם הילדות בבית. (המילים מקסים, מעצים, מגבש וכדו' כבר מעוררות בי בחילה) חגגנו ביחד חתונה, אני וכל הילדות שבבית. (עוד לא הבנתי למה כל הזמן מדגישים הילדים שבבית. כאילו עדיין לא קלטנו את עומק הטרגדיה ולכן מדגישים את זה שוב ושוב?) היה נהדר. הילדות כל כך שמחו ושיתפו פעולה. דאגתי לחלוקת תפקידים הוגנת, בה כל אחת קיבלה את האפשרות לממש את הפוטנציאל והיכולות הנדירות הטמונות בה. (בכל הפוסטים יש מילים גבוהות ומפוצצות כאלה. לא יודעת אם זה חובה, אני מהדרת ליתר ביטחון.) הייתה לנו כלה, וגם אחות של הכלה. הצטרפו לחגיגה מלצרית וצלמת. ואסתי בת השלוש קיבלה את הבמה ואת הרמקול. הטייפ קיבל את הווליום. העיקר שאסתי סיכמה בסוף "נכון אני שרה יפה? כמו אבאים!" אה, כן, אין מה לומר אלי מרקוס שר אכן מאד יפה!

אני עצמי קיבלתי את תפקיד הטבחית. הגשתי לארוחת ערב לשם שינוי ארוחה בשרית כיאה לחתונה כה מכובדת. (כבר אמרתי שחני מילצרה והגישה, נכון?!) אתן יודעות, לא צריך להשתגע ולהכין במיוחד. פשוט נתתי להן בצהריים קורנפלקס עם חלב….

והיה כל כך משפחתי ומקסים. יצירתי ומעצים. שפשוט החלטתי לתת להן לרקוד, עוד ועוד. ממילא חופש, אז בכייף. מה זה משנה מתי הן תלכנה לישון?

שלחי פוסט זה לחברה

שיתוף ב whatsapp
וואטסאפ
שיתוף ב email
דוא"ל
שיתוף ב print
הדפסה

2 תגובות

  1. חחחחחחחחחחחחחחחחחחחח,חזקקקקקקקקקקקקקקקקקקק!
    פוסט כנה ואמיתי!
    נהניתי מההומור בלי זיופים ומילים "מפוצצות"…….
    אלופהההההה,
    כל הכבוד!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.